לפנינו טעימה מרתקת מהתוועדות בישיבה עם הרב מנחם מענדל גרונר, משגיח ראשי בישיבה, המשתף אותנו בסיפור מחדר המזכירות של הרבי בקשר לשיחה של הרבי אודות יוסף הצדיק עליו קראנו בשבועות האחרונים בשבת ועל שאלתו את אחיו “העוד אבי חי”? ומכך מסיק הרבי כי יוסף ידע שיעקב אביו אכן חי, אך בשאלתו טמון מסר נצחי גם לימים אלו כאשר לצערנו שנים רבות לא רואים את הרבי, הגעגועים אליו מתחזקים ואם בעבר היה אפשר לראות את הרבי ולקבל את החיות מעצם הראיה, מהחיוך של הרבי ובוודאי מיחידות אצל הרבי, הרי שהיום צריכים לקבל את זה ברוחניות וזו הסיבה שהגעגועים הולכים ומתחזקים ומבקשים אנו לחזק את הקשר הנצחי עם הרבי ולהביא את זה לחיינו היום-יומיים שלנו, ובחינוך ילדנו היקרים הדור הבא שלנו. התקווה הגדולה כשם שאצל יעקב אבינו, על אחת כמה וכמה אצלנו!
לרגל יום הבהיר ה’ טבת “דידן נצח”, יום בו פסק בית המשפט הפרדלי בארה”ב במשפט הספרים הידוע, כפי שהעידה הרבנית חיה מושקא ע”ה, (רעיתו של הרבי) כי הרבי והספרים שייכים לחסידים! והקשר של החסידים עם הרבי הוא נצחי, ללא תלות בזמן ומקום גשמיים.
• על מה התווכחו בחדר המזכירות של הרבי ומי ניצח?
• מהי הסיבה שהרבי זיכה אותנו דוקא בשנים אלו לעסוק ב”מבצעים”?
• איך הגיב הרבי כשראה אחד מהשלוחים שהגיע לאחר אמירת התהילים?
• מאין לוקחים את הכוח לקום מוקדם בבוקר ללמוד חסידות ולהתכונן לתפילה?
• מי הרגיש ‘אלוקות’ באכילת שניצל פשוט?
• איפה מומלץ לומר תהילים ב”770″?
• האם שלוחי הרבי כאלו ‘טובי לב’?
• וגם מה דיבר הרבי בנוגע ל”שפיץ חב”ד”?
תמליל המלא של הדברים המרתקים: (חלק ראשון)
א
בשבת פרשת ויגש תשל”ד הרבי אמר שיתועד, והתווכחו במזכירות על איזה רש”י הוא ידבר. לא תמיד ידעו על איזה רש”י הרבי ידבר, היו תקופות. הייתה תקופה שהרבי אמר להגיד לוואלדמן, ה”קרית גתים” יודעים את כל הסיפורים הללו, הייתה תקופה שהרבי לא הודיע לפני על איזה רש”י ידבר השבוע בהתוועדות. בסיפור שלנו זו היתה תקופה שהרבי לא היה מודיע, והיה ויכוח במזכירות על איזה רש”י ידבר הרבי בשבת קודש. אני זוכר שר’ בנימין קליין ע”ה אמר שמכיון שעכשיו הדפיסו את התניא במצרים, זה היה לאחרי מלחמת יום כיפור, אז הרבי ידבר על “ואת יהודה שלח לפניו”, כל אחד אמר רש”י אחר. הדוד שלי ע”ה ישב בשקט. לאחר שכל אחד אמר את הדעה שלו, הוא אמר שהרבי ידבר על הרש”י שמעורר את השאלה מדוע יוסף אמר: “אני יוסף, העוד אבי חי”? הרי כל הסיבה שהוא התווכח עם האחים למה לשחרר את בנימין, זה כי יעקב אבינו בצרה צרורה ויוסף יודע שהאחים בוכים שלא יכולים להשאיר את בנימין במצרים בגלל יעקב, ופתאום הוא שואל העוד אבי חי?.. הרי ברור שהוא חי! זה כל הנושא פה. כולם צחקו עליו: מה פתאום, הרבי לא ידבר על זה. בהתועדות בשיחה של הרש”י הרבי מתחיל בדיוק את אותה שאלה! ראיתי את בנימין קליין, צוחק, ראיתי את הרב קרינסקי, כולם מחייכים. והדוד שלי עומד שם עם פנים כאילו שהוא לא יודע כלום. וזו הסיבה שאני זוכר את הרש”י הזה באופן מיוחד, כי התווכחו על זה לפני זה. זה היה לפני הרבה שנים, בתשל”ד.
אז הרבי תירץ שהעוד אבי חי זה לא שאלה אינפורמטיבית: האם הוא חי? זה שאלה איך הוא חי? הרי יש גזירה על המת שישתכח מן הלב, לא ח”ו הבן אדם ישכח מן הלב, הצער ישתכח מן הלב. תשאלו אנשים של”ע ול”ע נפטר להם מישהו יקר להם, במשך הזמן זה מתרפא ”הזמן מרפא”, למרות שהוא זוכר אותו הוא לא מרגיש כל כך את הכאב. אמר הרבי יוסף לא מת ויעקב חשב שהוא כן מת וא”כ לא חלה הגזירה שישתכח מן הלב ולכן יעקב אבינו חי עם הצער הזה כל כך הרבה שנים, וזה לא ברור בכלל! כשמישהו נפטר באמת, אז אחרי כל כך הרבה שנים כבר שוכחים את הצער, אבל מי שלא נפטר, הצער והגעגועים אליו מאד חזקים ולכן הוא שאל ה”עוד אבי חי” – כיצד יעקב אביו יכל לחיות כך, הרבה מאוד שנים עם צער נורא כזה?
אם אנחנו מתבוננים בזה, חסידי חב”ד, תלמידים תמימים, שלוחים, הגעגועים אל הרבי חזקים ביותר! אם המנחה הזה בכינוס השלוחים שהוא לא מישהו שלומד חסידות כל היום, – הוא פורץ בבכי כשמזכיר את הרבי, והוא אמר את זה לא כדי להראות לכולם איך הוא, זאת אומרת, שזוהי באמת תחושה של כולם, ובעצם זו תחושה אמיתית, אז הגעגועים מאד חזקים, כמו שאתמול זה קרה. ומוכרח להיות שזה בגלל שהגזירה לא חלה פה! כיון שהרבי חי איתנו! ולכן יש את העניין של הגעגועים כמו בפעם הראשונה.
טוב, אז יכולים להתנחם, בסדר, הרבי חי איתנו, ומפליאים להגיד שבחורים צעירים שנולדו אחרי ג’ תמוז ולומדים בישיבות, לומדים שיחות של הרבי וקשורים לרבי והולכים ל’מבצעים’ של הרבי, והכל עושים בשביל הרבי. כל זה אחד הסימנים שהרבי ממשיך לחיות איתנו, אבל יכולים להסתפק בזה?? זה שהרבי חי איתנו מספיק? הרי ברור הוא שכבר רצוננו לראות את מלכנו(!)
והגעגועים האלו שמאוד חזקים הם הביטוי של החסידים שביקשו לראות את הרבי, בשעתו בשנת תשל”ח לפני ר”ח כסלו (כאשר הרבי קיבל התקף לב) ידעו גם כן את כל האינפורמציה מה שקורה עם הרבי בענייני רפואה והכל, אבל היתה רק משאלה אחת לחסידים: אנחנו רוצים לראות את הרבי, ולכן כשהרבי יצא היתה שמחה גדולה, לא התחדש אז משהו באופן מהותי מהיום שלפני זה רק ביקשו לראותו.
אז בעצם הענין הוא לראות את הרבי (מלך ביופיו). ובאמת זה התמודדות, כמו שהרבי אמר על יעקב אבינו, זה התמודדות מאד גדולה. זו התמודדות ששלוחים מתמודדים עימה וכולנו מתמודדים איתה!
מה אתם צריכים יותר מזה, שליח של הרבי שהתמודד עם בעיות, ולצערנו לא חסר בעיות, היה מגיע לרבי, והרבי היה נותן לו ‘לחיים’ או דולר בשביל זה, או יש כאלה שרצו את החיוך, (לא כל השלוחים רצו חיוך). אבל בכל אופן, היה שליח אחד שכתב לרבי שהוא ב’מרה שחורה’ (מצב רוח לא טוב..) אז הרבי כתב: הרי הוא שליח, אז איך הוא יכול להיות ב’מרה שחורה’.. יש כל מיני דברים, לדוגמא ביחידות שאנשים נכנסו. אבל זה לא שמחפשים את התנחומים, את העזרה. עצם העובדה שהיו באים לרבי והרבי היה אומר להם משהו, זה מעודד.
אז היו צריכים לחיות את זה ברוחניות. וזה מה שהיה בראש חודש כסלו (תשל”ח) שהשמחה הייתה על כך שצריכים לראות את הרבי וברוך ה’ זכינו לראותו יוצא הבייתה לאחר זמן רב.
זה מחמם את הלב שרואים כל כך הרבה שלוחים, ואצל כולם יש את אותו ענין, את ההתקשרות הבלתי מוגבלת, הבלתי מסוייגת, את ההתקשרות החזקה לרבי בצורה אינסופית, זה יכול להתבטא במליון דברים.
הנה דוגמא קצת ‘מצחיקה’, אבל חשבתי על זה, שזה אמיתי, למשל במוצאי שבת במלווה מלכה (בכינוס השלוחים העולמי בניו יורק) היו נמצאים אלפי שלוחים, יש להם אולם ענק, 3000 שלוחים לא נכנסו, אבל נגיד לצורך העניין -3000 4000 שלוחים. קם ר’ יואל כהן לדבר, הרב קרינסקי קם לדבר, שומעים רעש. הרי יש 3000 איש…
אבל פתאום מראים וידאו של הרבי, וזה לא שרואים את הרבי עכשיו, זה כמו שעושים וידאו שלוקחים שיחה מלפני הרבה שנים, עוד מהשנים שלפני שהיו הסרטות, ושמים על המסך תמונה של הרבי ותוך כדי שומעים את הקול של הרבי, פתאום כל ה4000 איש נהיים בשקט, צמודים למילים, לא לפספס מילה של הרבי. רגע, עכשיו, הם מדברים אחד עם השני חי, הם נמצאים פנים אל פנים לא מעניין אף אחד… והרבי שמדבר זה בסה”כ הקלטה, אז יש כאלה שאומרים אני לא אשמע עכשיו, אשמע אח”כ… אבל לא! נהיה שקט מוחלט! רואים על כולם את הרצינות שרוצים לשמוע את הרבי, ויש כאלה שלא מבינים אידיש ולא תמיד יש להם את התרגום, ובכל זאת כולם מקשיבים. אמרתי לעצמי, הלואי כאן או בכל הישיבות, כשמראים התוועדות של הרבי שכולם ככה ישבו ויקשיבו. האמת שלא שייך לומר ככה, כי שם זו לא התוועדות שלימה, זה רק קטעים שתכננו, רלונטיים לענין השליחות.
אבל תראה, שהענין של ההתקשרות והגעגועים לרבי זה משהו שהם לא יכולים להסביר, ואף אחד לא יכול להבין את זה, כולם אומרים ה’שלוחים’ הם כאלה טובי לב שמוותרים על עצמם והולכים למרחקים, כאילו שהם עושים את זה מצד עצמם, הרי כל אחד יודע שאם לא הרבי, אם לא שהוא מרגיש שהוא שליח של הרבי, ויש לו הכח של הרבי, השליח לא היה עושה את זה. זה לא בא מטוב לב, זה לא כמו מתנדבים של ארגונים אחרים שעושים את זה, אלא הם מרגישים את זה ענין של הרבי.
אז לכן, כשם שאצל יעקב אבינו אז סוף סוף הוא נפגש וראה את יוסף, כיון שה’ לא עושה צער לחינם, ואם ה’ לא היה מחזיר לנו את הרבי ח”ו, הוא היה עושה משהו אחר, שהזמן יעשה את שלו. אבל אנחנו רואים שעברו כל כך הרבה שנים, והגעגועים והתשוקה לראות את הרבי זה מאוד מאוד כואב, אז ודאי וודאי שנראה את זה. ואני רוצה להגיד עוד משהו וזה עניין שצריך להתבונן בו, אבל קודם כל נגיד ביחד ‘לחיים’!!
ב.
רואים תופעה היום, שבמידה מסוימת יש היום כאלו, והרבה, שהמצב אצלם היום הרבה יותר טוב מאשר לפני שלושים שנה, ואני אפרט: נקח דוגמא את “שבת מברכים”, כשהרבי היה נכנס בשעה 8:30 לבית המדרש לאמירת תהלים, המקום לא היה מלא, והרבי דיבר על זה בכאב.
אני פעם סיפרתי לכם, שהייתה קבוצה של חסידים חשובים, שהיו להם הרבה ילדים בבית כ”י, ולא יכלו להגיע מהבית מוקדם. הם הגיעו ל770 לדלת הראשית בדיוק כשהרבי עלה מתהלים, והרבי נתן עליהם מבט… ובהתוועדות הרבי צעק ‘שפיץ חב”ד’! זה תקנה של הרבי הריי”צ מדוע לא מקיימים את התקנה של אמירת התהילים. זאת אומרת, לרבי היו תלונות. היום זה לא כך.
בשבת מברכים בלילה התפללתי למטה, שם אי אפשר לזוז, על אף שביקשו מהרבה שלוחים לנסוע לאהל, כי לא היה מספיק מקום באהלי תורה. אז 500 שלוחים היו בשבת באהל, אבל בכל זאת, למטה היה צפוף בצורה לא רגילה, הרבה לא יכלו להיכנס לתוך 770. בבוקר החלטתי שאני רוצה להגיד תהלים ב”גן עדן התחתון” (החדר הקטן שלפני הכניסה לחדרו של הרבי), כי לפני שנכנסו ליחידות היו אומרים תהילים, ואיפה, בחדר המתנה בגן עדן התחתון, ושם היו אומרים תהלים ברצינות אמיתית עם כל הלב, כי עוד מעט נכנסים לרבי.
אבא שלי (מזכירו של הרבי) סיפר לי, שר’ ניסן נעמינוב או ר’ פרץ מוצ’קין, אני לא זוכר איזה משניהם, היה צריך להיכנס ליחידות, ואמר תהלים. כשהגיע תורו הוא אמר: תדחה אותי בעוד כמה אנשים, אני עוד לא מוכן, והתחיל להגיד תהלים בבכיות.
רציתי להגיד שם תהילים, על מנת להצליח להגיד שם תהלים צריך לבוא מוקדם, אז באתי ל770 בשעה שבע וחצי, אני יורד למטה לקחת תהלים, ורואה שמלא אנשים, אמרתי לעצמי, רבי אם היית בא היום, לא הייתה השיחה שהרבי אמר אז, למה לא באים לתהילים?
אז רואים מכאן שיש דברים שפשוט הייתה השתפרות, גם בקביעת שיעורים, גם שהרבה שלוחים יוצאים לשליחות, רואים שיש בזה איזה שינוי.
חשבתי על זה הרבה, מותר לי להגיד את זה, התלבטתי אם להגיד את זה, אתם יכולים לקבל את זה או לא לקבל… ובהקדים סיפור ששמעתי בחצי שעה שנותרה בין אמירת התהלים “בגן עדן התחתון” לתפילה, כי שם מאד מדייקים בזמני התהלים, והרבי הרי היה מתחיל להתפלל ב-10:30 וסיימו בשעה 10:00, אז נותרה לי חצי שעה להתכונן לתפילה.
היתה בג”ע התחתון צפיפות נוראה, עומד שם שליח צעיר מירושלים ומתחיל לשאול אותי שאלות, איפה הרבי נכנס איפה הרבי יצא, שאלתי אותו מי הוא, איך הוא לא יודע את הדברים הבסיסיים, אז הוא אומר לי שלפני חמש עשרה שנה לא רק שהוא לא היה דתי, הוא גם לא ידע שום מושג ביהדות, לא שבת, לא כשרות, שום דבר. הוא היה בתאילנד באיזה אי, ופתאום התעורר אצלו רצון עז לא לאכול טרף, רק כשר, הוא לא ידע מה זה כשר, הוא לא שמע על כשרות, הוא לא ידע מאיפה זה בא לו. הוא שאל יהודי, שאמר לו איפה שמבשלים במסעדה עוף עם חלב, תדע שזה לא כשר, הוא לא ידע שצריך שחיטה, רק את זה הוא ידע. הוא היה רעב והלך ממסעדה למסעדה ובכולם היה עוף עם חלב, אז הוא ידע שזה לא כשר. עד שהוא פגש יהודי דתי, שאמר לו אין באי הזה סיכוי למסעדה כשרה, גם איפה שמבשלים עוף לבד זה גם טרף. זה היה לפני הרבה שנים, חמש עשרה שנה בערך, והוא אמר לו: יש בבנגקוק בית חב”ד, שם יש מסעדה ושם הכל כשר.
משם לבנגקוק זה היה הרבה שעות נסיעה, דרך הים ורכבות, הוא התאפק מלאכול ורק שתה, ושעות על גבי שעות הלך עד שהגיע לבנגקוק ולמסעדה, ושם אכל כשר. הוא אמר לי, במושגים שלו, אתה יודע מה זה לאכול שניצל ולהרגיש אלוקות?… אנחנו כשאוכלים שניצל לא מרגישים אלוקות, מרגישים את התאווה של הנפש הבהמית… אבל ליהודי הזה, שלא רצה לאכול טרף, וסוף סוף מכניס לפה אוכל כשר, הוא הרגיש “אלוקות“. והוא סיפר לי שמצווה גוררת מצוה, ועד שהוא נהיה חסיד ושליח של הרבי. שאלתי אותו: תגיד לי בכנות, מי עורר אותך פתאום על ענין הכשרות, לא למדת “תורה אור”, לא למדת חסידות ולא למדת נגלה. לא היה לך שום קשר עם שליח, לא ידעת מה זה שליח. הוא אמר אני לא יודע, זה רק שהרבי הוליך אותי, ברור לי שהרבי ריחם עליי, וזרק לי במחשבתי לא לאכול טרף! ומזה הוא הלך במסירות נפש, בדרך לא דרך, בקיצורי דרך במקומות מסוכנים, רק להגיע למקום שיוכל לאכול כשר, והיום הוא שליח!
הנקודה היא כזאת, לפעמים רואים בחורים או חסידים מאנ”ש, אותו אברך שלומד חסידות משש עד שבע וחצי, אני מכיר אותו עוד מילדות. אני לא יכול להגיד עליו שהוא היה מה’עובדים’, או שהוא מבין חסידות. אבל יש לו טנק והוא נוסע במנהטן, יש לו בית כנסת, ויש לו קשר עם גבירים גדולים מאד. בגשמיות אני לא דואג לו. אבל מאיפה זה בא שאברך שאף אחד לא מחייב אותו, ואין משגיח שעומד עליו, שאם הוא יעשה מבצעים כל היום יקבל צל”ש. וגם אם הוא ילמד רבע שעה חסידות, יגידו עליו שהוא בסדר גמור, קם כל בוקר ללמוד משעה שש, אתה יודע מה זה לצאת מהבית בשש ללמוד חסידות כל יום? לאברך זה קשה מאד! מאיפה זה בא? כמו אותו יהודי בתאילנד שהרבי כיוון אותו, אז כך גם האברך הזה הרבי הוליך אותו! וכך כל אחד מאיתנו.
והסיבה לזה – זה היה המחשבה שלי – הרי הרבי אמר שמשיח הולך להגיע, ואנחנו לא יודעים מתי, זה יהיה פתאומי, והרבי רוצה להכין אותנו. הרבי אמר במפורש, שמעתי את זה מהרבי בעצמו בשבת פרשת בא תשל”ז. (יש שיחה מודפסת בפר’ בא בלקוטי שיחות חלק ט”ז, אבל שמעתי את זה מהרבי. הרבי מרחמסטריוקא היה אז אצל הרבי, והרבי דיבר על זה שהוא שולח אותנו ללכת למבצעים).
הוא מביא מה שרש”י אומר שעם ישראל לפני שה’ גאלם לא היה להם שום מצוות, ערום ועריה מן המצוות. לכן ה’ אמר לשחוט את הפסח ולשים את הדם על המשקוף, שיהיה להם עם מה להיגאל.
הרבי אמר על כך, משיח עומד להגיע, וליהודים לא יהיו לבושים עם מה לקבל את הגאולה. ולכן עושים מבצעים, זה יעשה תפילין, וזה יעשה מזוזה. זה יעשה צדקה, וזו תדליק נרות שבת קודש, כדי שיהיה להם במה לקבל אותו. אז גם אנחנו, הרבי רוצה שכשמשיח יבוא יהיו לנו הכלים, אז הוא זורק לנו רצונות כאלו, ומוליך אותנו למקום הנכון. אנחנו יכולים לקלקל ח”ו, אני לא אומר שלא, אבל זה שרואים שיש כזאת תנועה היום, באנ”ש בשלוחים ובכל מקום זה מהרבי על מנת שניהייה מוכנים לגאולה!
כך זה היה גם באחת הסדנאות בכינוס השלוחים, עם חמש מאות שלוחים, והמנחה פשוט לקח ליקוטי שיחות חלק ט”ו לפרשת וישב י”ט כסלו, ושלוש שעות (!) משלוש ורבע עד שש וחצי למד את השיחה. זה לא שיחה על שליחות, אלא על י”ט כסלו, אבל איך שהוא הוא קישר את זה… וישבו שם חמש מאות שלוחים והתעמקו בשיחה שלוש שעות, וזה רעיון נפלא שמה. אבל אתה חושב ומסתכל מסביב: כזה קהל גדול שעכשיו יושבים ולומדים ביחד שיחה, ואף אחד לא רוצה לעזוב, זה פשוט, משיח הולך להגיע!
הרבי מרחם עלינו, כשמשיח יגיע נסתכל על עצמנו כמה ריקים אנחנו ואין לנו כלום אז לפחות שיהיה לנו הלבושים לקבלו.
אני חושב שזה הביאור היחיד למה שאנחנו רואים בחורים במצב הרבה יותר טוב מפעם. אמר לי אברך שהיה באיזו שהיא ישיבה בארץ, לפני עשרים שנה, אתה יודע איך זה הולך, שרק שלושה לומדים וכל השאר מדברים דברים בטלים… אמר לו אברך צעיר שלמד בקרית גת, זה לא ממש שלושה בחורים שלומדים זה הרבה מעבר לזה! וההוא לא היה מסוגל להאמין, זה לא כי אתם צדיקים יותר גדולים, אלא כי יש רבי והוא מכין אותנו.
הולכים עוד מעט לראות את הרבי, כיון שזה מה שהתחדש, והרבי דוחף אותנו לכיוון הנכון, אם אנחנו רוצים או לא הוא דוחף אותנו… רק צריך לתת לו ולא להפריע בענין. הרבי אמר בג’ דסליחות תשכ”ט במאמר, מה שרש”י אומר על “ואתם תלוקטו לאחד אחד”, שה’ הולך להוליך כל יהודי, כמו שאבא מוליך ילד, לקראת הגאולה, והרבי בכה מאד כשאמר זאת, זה היה לקראת סוף המאמר אני לדודי של אותו תאריך.
אבל כשמתבוננים זה באמת העניין: הרבי מוליך כל אחד מאיתנו לכיוון הזה!
אם אתם מסכימים על זה או לא, זו המציאות!. נכון שיש התמודדויות…
וכאן אני רוצה לצטט משהו לגבי השיחה, אבל קודם אספר לכם משהו שאני זוכר מי”ב תמוז תשכ”ה סיפור מדהים בהתוועדות עם הרבי…
לחיים ולברכה !
