חג הפורים מזכיר את פורים קטן תשל”ח שהשנה ימלאו 46 שנה לאירוע המכונן. הרבי בחר קבוצת שלוחים צעירה לנסוע לארץ הקודש. הרב זושא אלפרוביץ – משפיע ראשי בישיבה, שזכה להימנות על הקבוצה, משתף גילויים מיוחדים על אותה שליחות עלומה לכאורה, שנשארה עד היום הזה.
מי זכה להיבחר וכיצד? האושר הפנימי על שזכינו להיבחר. הקירובים הגדולים מהרבי. ההתבטאות הנדירה מראש הישיבה הרב מנטליק ע”ה על מה ששמע מהרבי בקשר לקבוצה. על הסיבות לנסיעה לשליחות שניתן לספר. העבודה בפועל לאחר שהגענו ארצה. היוקר הפנימי היום בעבודת השליחות של הרבי וגם השאלה האישית שכל אחד צריך לשאול את עצמו, עד כמה אכן אני קשור?
זיכרונות השליחות לארץ הקודש חלק א
מתוך התוועדות פורים קטן תשפ”ב בישיבה להתוועדות המלאה לחצו כאן
“פורים קטן” מזכיר לי את פורים קטן תשל”ח, כשהרבי אז התוועד ואמר בפארבריינגען שאחד מהסיבות לפארבריינגען (התוועדות) היה, נסיעת השלוחים לארץ הקודש למחרת. ממילא העניין מאוד מאוד קרוב אל ליבי (הרב זושא אלפרוביץ משלוחי הרבי לארץ הקודש בשנה זו – המו”ל) ואני רוצה לשתף אתכם בכמה עניינים שאני חושב שזה נוגע לכם, שאתם יכולים לקחת מזה.
הכל התחיל בי”ט כסלו תשל”ו, בסוף הפארבריינגען לאחר הניגון של האדמו”ר הזקן, ה”ניע זשוריצע”, זה כבר היה סוף הפארבריינגען, שהרבי הרבה פעמים כבר לא היה אומר שיחות אחר כך, ואם כן אמר – זו הייתה שיחה קצרה בלבד. פתאום הרבי התחיל לדבר עניין; שאדמו”ר הזקן מנה אחת מהזכויות שבגלל זה הוא יצא מבית הסוהר והיה ניצחון של תורת החסידות, היה העניין של יישוב הארץ, וממילא הרבי אמר, לכן יש הצעה לשלוח קבוצה לירושלים וקבוצה לצפת.
הרבי בזמנו אמר שיסעו לשנה או שנתיים, לא מיד היה ברור לכמה זמן נוסעים בתשל”ו, ובתשל”ח כבר היה ברור, למרות שעדיין לא רשמי אבל כבר הבינו, אבל בתשל”ו כך היה. והרבי אמר שאלו שרוצים שיתנדבו, שיכניסו את השם שלהם למזכירות, ובהמשך היו עוד שיחות בנושא הזה, בכמה וכמה שיחות שהיו בשבתות הבאות, וביטויים מאוד מאוד מיוחדים, “עליי ועל צווארי” (הרבי מקבל אחריות מלאה) ועוד.. ומטרת השליחות הרבי לא הגדיר אותה, היה “יישוב הארץ”.
מה לעשות? זה לא היה כמו שליחות אחרת שמישהו נשלח למקום וצריך לעשות כך וכך, כאן הרבי השאיר את העניין פתוח, זה היה כאילו עניין אישי של הרבי שהרבי צריך לשלוח שלוחים לארץ הקודש מצד עניינו הוא, ועל ידי אלו ואלו הוא שולח את העניין של יישוב הארץ. זה היה בתשל”ו, נסעו שתי קבוצות, קבוצה אחת לירושלים ששם היו בחורים, וקבוצה אחת לצפת שרובם היו אברכים כבר והיו בחורים בודדים.
אח”כ כך בתשל”ז, הרבי ביו”ד שבט שוב דיבר על זה, אז היה בי”ט כסלו ובפועל נסעו למחרת יו”ד שבט, ובתשל”ז הרבי שוב דיבר על כך ביו”ד שבט אבל אז שלחו רק קבוצת אברכים קטנה לצפת.
בתשל”ח הרבי שוב דיבר שישלחו לירושלים ולצפת, ושוב היה הסדר שלירושלים שלחו את הבחורים, והנשואים נסעו לצפת. הסדר אז היה שמי שהתנדב הכניס את השם שלו למזכירות. הפעם זה לקח משום מה יותר זמן ואחר כך כפי שהסדר היה שר’ בנימין קליין (ע”ה המזכיר) היה פונה לאלו שנבחרו והם היו שומעים 3 שאלות שגרתיות: האם אתה מסכים, האם הוריך מסכימים ואם אין בעיות בריאות. וכך זה היה.
קירובים מיוחדים
בפורים קטן כאמור, הרבי התוועד באופן מיוחד, הרבי אז קרא לכל אחד מהשלוחים לעלות אליו בפארבריינגען, והוא נתן לכל אחד מאיתנו מעטפה שכללה קונטרס “אהבת ישראל” עם החתימה של הרבי, והקונטרס של “וקיבל היהודים” תרפ”ז, והמאמר “ואלה המשפטים” תשל”ח, והדברים שהרבי דיבר כאשר השלוחים נסעו בתשל”ז. והיו שם שטרות לצדקה, זה היה בשעת הפארבריינגען.
למחרת, לפני הנסיעה, הרבי נתן לכל אחד כרך י”ג של ליקוטי שיחות בכריכה מיוחדת, ובתוך הכרך היה הליקוט של “כי תשא” תשל”ח, הליקוט הידוע שמופיע ב(ליקוטי שיחות) חלק ט”ז שיחה ד’, שיחה מאוד עמוקה לפרשת כי תשא.
בדרך אגב, ר’ מענדל פוטרפס גם כן היה אז איתנו והרבי גם לו נתן את הליקוטי שיחות, כנראה שזה היה הוראה של הרבי שר’ מענדל גם יחכה איתנו על יד חדרו של הרבי והוא גם קיבל ונסע איתנו. הוא לא השתתף בדברים שלנו אבל הוא נסע איתנו, ור’ מענדל החשיב את עצמו כשליח כל השנים.
ואז רשמית, הרבי גם דיבר על כך עם שניים מהקבוצה הקודמת, שהם ר’ שלום דוכמאן ור’ ברוך פווזנער, שהולכים לפתוח ישיבה ב בבית הכנסת ‘צמח צדק’, (סמוך לכותל המערבי) הכולל היה למעלה ואנחנו למדנו למטה והם התמנו מטעם הרבי לנהל את המקום. אחד היה בנגלה, אחד היה בחסידות, בכל אופן כך הווי מילתא (כך היו הדברים). אנחנו היינו לומדים שם מהבוקר, היינו מגיעים לשם לפני סדר חסידות והיינו עוזבים אחרי נגלה, וחסידות למדנו בישיבת “תורת אמת” (בירושלים). אז זה עדיין לא הייתה שם ישיבה גדולה, אנחנו למדנו שם לחוד.
כיוון שכשהגענו לארץ ההתעוררות היתה גדולה מאוד, בשבת היה פארבריינגען גדול בצמח צדק, וכו’.
אושר פנימי
מה שאני כן רוצה לספר הוא, שהאושר שהיה אצל כל אחד מאיתנו היה משהו מאוד מאוד מיוחד. היינו מאושרים לגמרי. קודם כל, כל אחד ציפה להיבחר לשליחות הזאת. רצו להיבחר! על אף שאנחנו כבר ידענו אז וכבר הבנו שזה יהיה לצמיתות. אף על פי כן כל אחד מאיתנו רצה להיבחר. כאשר נבחרנו, כל אחד היה מאושר. וזה על אף שלא שאלו אותנו עם מי אתה רוצה לנסוע, כמובן ופשוט. לא כפי שנהוג היום, שכאשר יש איזושהי הצעת “שליחות” מיד מבררים מי ומי, וזה יכול לנסוע עם זה וזה לא יכול לנסוע עם זה.. ואם אלו יסעו אז אני לא.. ואני מוכן בתנאי ש”לא זה” וכו’…
בנידון דידן, אין כאלו דברים. הרבי בוחר. והרבי בוחר קבוצות כאלו שהם מורכבים, כמו שאמר פעם מישהו, בשליחות אחרת שזכיתי להיות בה בסיאטל (בארה”ב), שזה כמו עשר ספירות, כל אחד מהקבוצה הוא בספירה אחרת, עולם אחר… והרבי מרכיב את כולם ביחד, בבחינת “כזה ראה וקדש“, ככה!
ואף על פי כן, כולנו היינו שמחים מאוד, היה אושר פנימי שנוסעים לשליחות של הרבי. זה היה הייחול של כל בחור בזמנו, שהוא יזכה להיבחר להיות שליח של הרבי. על אחת כמה וכמה לשליחות הזאת שידענו שהיא שליחות מיוחדת. הרב מרדכי מענטליק ע”ה (ראש הישיבה בבית מדרשו של הרבי – המו”ל) כשהוא ליווה את קבוצת השלוחים הראשונה בתשל”ו, אמר לשלוחים אז שהוא היה בפנים אצל הרבי, ושמע מהרבי, הוא התבטא: “אני שמעתי ביטויים כאלו, שאני אומר לכם שהשליחות הזאת היא שליחות מיוחדת ואתם צריכים להיות זהירים במחשבה דיבור ומעשה”. נו, הלוואי וזה היה ככה.. ר’ בערל שם-טוב (שליח הרבי הראשון לארה”ב – המו”ל) פעם אמר שכל השלוחים של הרבי זהירים במחשבה דיבור ומעשה, כנראה שהוא אכן זהיר, אני לא יכול להגיד שכל השלוחים זהירים במחשבה דיבור ומעשה…
על כל פנים, ודאי ששמחנו מאוד והיינו מאושרים עד עומק הנפש ועל אף שאנחנו לא ידענו כלל וכלל מה מוטל עלינו, מה הגדרתו של השליחות. הגענו. כאשר הגענו עשינו את כל מה שהיה צריך, כמובן שבאופן כללי ישבנו ולמדנו אבל כל פעולה שנדרשה ונצרכה עשינו אותה, לגמרי לא במדידה והגבלה של כל אחד ואחד לפי תכונות נפשו, אלא כל אחד עשה את הכל. והייתה אוירה מאוד מאוד מיוחדת, הלוואי שאת ההרגש הזה היה ניתן להמשיך היום! היום שיחזרתי את הפארבריינגען ההוא, בזה שאני שמעתי את הפארבריינגען. באמת היו מילים מיוחדות של הרבי אז.
ומה זה שייך אליכם? שגם היום צריך להיות מעין זה, הפשיטות שהיתה אצלנו היתה שהיעד בחיים הוא להיות שליח של הרבי. לא חשבנו על שום דבר אחר, ולא ידענו כלום! עצם העניין שנבחרנו.
יש יעד של בחור, נו זה רוצה להיות כך וכך, וזה רוצה להיות כך וכך, זה שואף לנגלה וזה שואף לחסידות.. השאיפה הייתה להיות שליח של הרבי. כאשר אנחנו זכינו בשליחות הזאת, היינו באמת מאושרים ועם זה חיינו, עם זה חיינו בפועל ממש, בתקופה הראשונה ודאי, אחר כך היו צריכים כבר לחזק את העניין אבל בכל אופן היתה התעוררות מיוחדת.
לייקר את הרגעים
גם הבחורים והחסידים של היום, כאשר היום חסר ה’פשיטות’, אותה פשיטות פשוטה, שהיתה אז, אבל מעין זה צריך להיות שהרבי יהיה יקר. שייקרו את הרבי. וייקרו קירוב לרבי, וייקרו שלוחים של הרבי. זה לא כל כך ‘מה שהרבי מדבר’, זה עצם ה’לייקר לשבת מול הרבי’, לראות את הפנים של הרבי. גם אם מישהו לא מבין את מה שהרבי מדבר, עצם העניין שרואים את הרבי אז זה כבר עניין שצריך למשוך לרצות לשבת ולשבת ולשבת מול הפנים של הרבי ולראות איך הרבי מדבר, איך התנועות של הרבי. על אחת כמה וכמה אם כבר גם שומעים את מה שהרבי אומר. הרי כל מילה זה יקר! כל מילה זה מכוון! ובלשונו של הרבי – “לשונו הזהב”, איך שהרבי אומר את זה לגבי אדמו”ר הזקן, לשונו הזהב של הרבי – איך שכל מילה מכוונת, כל מילה מדויקת, כל מילה פנימית, טהורה ועמוקה, מעומק הלב ועומק המוח.
לא היינו בעלי מדרגה. לא היינו “בינונים של תניא”, לקינו במחשבה דיבור ומעשה. אבל הפשיטות של הרבי האירה בנו, עד כדי שזה ישמח את ליבנו וזה יהיה השאיפה שלנו שאנחנו רוצים להיות שלוחים של הרבי, וזה מה שממלא את כל משאלות ליבנו. זה היה התכלית! אין שום תכלית אחרת. בפרט כאשר ידענו שאנחנו באים להישאר. אנחנו לא יודעים מה יהיה מחר, ושום דבר לא, באנו וזה היה שמחה פשוטה. אף אחד לא הרגיש מסכן שהוא נפרד מהוריו ונוסע לארץ הקודש, מי חשב על זה? זה היה “מילתא דפשיטא” (דבר מובן מאליו), רצו את זה! היה פשוט בתכלית הפשיטות. ואם תשאל, מה זאת אומרת? נוסעים בפשיטות לארץ הקודש, בלי לדעת מה אתה הולך לעשות אחר כך ולמה אתה נוסע, וחלקינו בקבוצה שלנו היו בחורים, ביניהם היו כבר בחורים מבוגרים. (היו צעירים יותר, אבל היו בינינו כבר כאלו שהיו בני 23). ובכל זאת זה היה פשוט, רצינו את זה, חיינו את זה! זה היה יקר… הלוואי היום, שמשהו מעין זה יהיה גם עכשיו.
נכון אי אפשר לצפות כפי שהיה לפני ההעלם וההסתר של ג’ תמוז (“לפני הצמצום”) אבל משהו מעין, אנחנו הרי לומדים את החסידות של הרבי, לומדים את התורה של הרבי, חושבים על הרבי, נוסעים לרבי. שיהיה יקר, שייקרו, שכאשר מראים וידאו של הרבי אז אני מעוניין לראות את הרבי. אני אשב שעה, שעתיים, שעתיים וחצי, 5 שעות אפילו, לראות את פניו הנעימות של הרבי. לראות אותו עוד ועוד ועוד.. אי אפשר להיפרד מזה! הרי יש לכם הזדמנות לראות את הרבי, לשמוע אותו, להידבק אליו על ידי ראיה. ‘דבקות שבאה על ידי ראיה’, איך זה שאתם לא קופצים על זה?!
מילא אם הרבי בא היום ומתגלה אלינו – נו בסדר, אז הכל נגמר! אבל אם חס ושלום זה יתעכב עוד שנה ועוד שנתיים, אף אחד מאיתנו לא יודע… אז לאן אנחנו עוד נגיע?! זה החסידים של הרבי, כביכול “תמימים”, חסידים של הרבי, שהרבי אמור להיות הכי יקר אצלם.
זה הכי יקר במילים בעלמא. הכי יקר במציאות? – לאו דוקא! כי לא מייקרים את זה!
אני חושב שאתם צריכים לחשוב על זה. מדברים על הכנות לרבי ו’מבצעים’ וי”א ניסן.. תשאלו את עצמכם שאלה הכי פשוטה: מה הקשר האישי שלי עם הרבי? לא רק תאורטית. עד כמה הרבי יקר לי? אני כמה אני מרגיש דבוק בו? זו השאלה. ולא צריך להיות ‘בעל מדרגה’ בשביל זה. צריך להיות מי שיודע מה זה רבי. או מי שיודע שיש לי רבי. זה הרבי שלי ואני מייקר אותו.
וזו נקודה אחת מכמה נקודות שלכאורה אפשר ללמוד מהבחורים שהיו פעם, שעל אף שהם לא היו ‘מי יודע מה’ והם היו רחוקים מלהיות ‘בעלי מדרגות’, והיו צריכים תיקונים בכל מיני עניינים ואף על פי כן בנקודה הזאת של הרבי, היה מילתא דפשיטא (דבר הכי פשוט) שהדבר הכי יקר בחיים זה הרבי ואיתו רוצים להיות.
לחיים לחיים!
