לקראת כ”ד טבת יום ההילולא של רבי שניאור זלמן זיע”א האדמו”ר הזקן (מייסד חסידות חב”ד) מוגשת טעימה מהתוועדות עם הרב זושא אלפרוביץ – משפיע ראשי בישיבה גדולה. אודות ההשפעה של לימוד החסידות על חיינו, מתוך ההקרבה האישית של הרבי עבורנו, בהשפעה היום-יומית בהתנהגותנו והחינוך על ילדנו. מדהים ומרתק!
“כך שיהודי שלומד חסידות מתעלה גם ברוחניות. נהיה יותר עדין, נהיה יותר – אפשר לומר- ‘בעל מדרגה’. לא בגלל שאנחנו בעלי מדרגה אבל ביחס למי שלא למד חסידות אנחנו בהחלט “בעל מדרגה”.
להרגיש עדין יותר. טעימה איכותית מהתוועדות י”ט כסלו בישיבה.
על פי המבואר בחסידות, במתן תורה נתחדשו שני דברים. עניין אחד הוא שהקב”ה נתן את הכוח לקיים מצוות בגשמיות. לפני מתן תורה קיום המצוות היה ברוחניות, קיימו את המצוות בגשמיות אבל זה היה כתוצאה מהרוחניות שבנפשם. העיקר – המיקוד לא היה בגשמי – אלא ברוחני. הגשמי היה טפל לרוחני.
מתן תורה הפך את הקערה על פיה, שעיקר הכוונה היא בגשמי וצריך לקיים את המצוות בפועל. מה שנעשה עם הרוחני, הוא טפל מתחבר לזה אבל קודם כל צריך לקיים בפועל, כאשר יהודי מקיים בפועל אז הוא מתחבר עם הציווי של עצמות אין סוף, הוא מתחבר לקב”ה. זה עניין אחד.
עניין שני שהתחדש במתן תורה הוא שנהיה חיבור בין גשמי לרוחני. ע”י זה שיהודי מקיים מצוות בפועל בגשמיות, אז הוא מתחבר לצד הרוחני של המצווה. הוא לא רק מתחבר לעצמות אין סוף מצד המצווה, הוא נהיה קשור לרוחניות של המצווה. הרוחניות של המצווה זה דבר בפני עצמו, מדרגה, ועניין ותוכן. כאשר אני קיימתי את המצווה אז זה מעלה אותי, מקשר אותי לסגולה הפרטית שיש בכל מצווה ומצווה.
על דרך זה יש גם בחסידות, יש את העניין העצמי של חסידות, שחסידות מגלה את עצם הנשמה, את ה’חלק אלוקה ממעל ממש’ שביהודי, את כוח המסירות נפש, כוח הקבלת עול, כוח הביטול, כוח העבודה, כוח היגיעה, דברים עצמיים של חסידות. כך שיהודי שלומד חסידות מתעלה גם ברוחניות. נהיה יותר עדין, נהיה יותר – אפשר לומר- ‘בעל מדרגה’. לא בגלל שאנחנו בעלי מדרגה אבל ביחס למי שלא למד חסידות אנחנו בהחלט “בעל מדרגה”.
לפני כמה ימים פגשתי בחורים שלא לומדים בתומכי תמימים, וראיתי מה בין בחור שלומד בתומכי תמימים לבחור שלא לומד בתומכי תמימים. לא רק מצד הביטול לעצמות אין סוף, אלא מצד המהות הנפשית, ההוא מגושם בתכלית, והבחורים שלנו הם עדיני נפש לעומתם.
אבל יש כאן עוד עניין. אני לא יודע אם לגבי העניין העצמי, זה חשוב אבל לגבינו זה חשוב.
כאשר אתה מונח בגשמיות, לדוגמא אתה מסתובב עם גלידה, אתה מתנהג כבהמה. עזוב את הקב”ה, עזוב את הדרישות של הקב”ה, נתנו לך חסידות, נתנו לך אפשרות להיות בן אדם, ואתה בחרת להסתפק במועט ולחיות חיי בהמה. אתה יודע מה? אתה לא מחזיק בזה’ אבל לפחות תתבייש בושה טבעית. בהמה לא מתביישת, בשום דבר. היא עושה את כל מה שהיא עושה בגלוי, אין אצלה בין גלוי לסתר, מה שהיא עושה בסתר היא יכולה לעשות בגלוי. אדם לא. אדם יש לו בושה.
היה פעם משפיע אחד שדיבר איתי, רצה לפעול עליי עניין מסוים. זה היה בכפר חב”ד, (כמעט לפני חמישים שנה – בתשל”ה). אנחנו הבחורים היינו הולכים למה שעדיין קיים – לחנות “גיטל’ה”, לקנות מה שקנינו. והוא אמר לי – לא מתאים שאתה תלך לשם. אתה צריך להתבייש להיכנס למקום כזה. עניתי לו – להתבייש? או שאני עושה את זה או שאני לא עושה את זה. אבל אם אני כן עושה את זה, מדוע עלי להתבייש, רק כדי שהשני לא יראה אותי?!
הוא השיב לי – כן! ונתן לי דוגמא: שהרי כשאתה צריך להקיא, (זה הדוגמא שהוא הביא, ואפשר להביא עוד כמה וכמה דוגמאות מתאימות לעניין) הרי אתה לא עושה את זה ברבים, אתה הולך הצידה ועשה את זה. הרי שאתה כן מכיר בכך שאנשים מסתכלים עליך ואתה מתבייש, אז למרות שאתה “פנימי גדול” ואעפ”כ אתה כן מתחשב עם מה שאחרים רואים אותך.. נו, אז אם כך גם כאן אתה צריך להתחשב עם מה שרואים אותך. והוא צדק מאוד.
הרבה פעמים רואים בחור מסתובב עם שני רגליים, ומלקק גלידה. שוב, אני תופס את הדוגמא, הדוגמא הזאת יכולה להיות בכל מיני עניינים, שונים ומשונים. אפילו אם תמצי לומר שבעיניך זו לא בעיה, אבל לפחות תתבייש. לא מתאים. זה לא עדין, זה גס. אתה הרי יהודי שלומד חסידות, אתה לומד על הקב”ה, אתה לומד על ‘אין עוד מלבדו’, אתה לומד על ביטול היש, אתה לומד על תכלית הבריאה.
זה בסדר אם אתה רוצה ללכת מאחורי הפרגוד. אבל זה שאתה מסתובב עם זה ברבים זה אומר ש“לא נגע ולא פגע”. אצלך חסידות זה פנטזיה אחת גדולה, אתה לומד חסידות וזה מין תאוריה כזאת – מתמטיקה שלומדים, ו’עולם כמנהגו נוהג’, אני ממשיך להיות מה שאני, חסידות לא פעלה עלי שום דבר, לא פעלה עלי שום עדינות, שום התעלות, שום חוסר בהמיות. שוב, כשחוסר הבהמיות שלי יחדור בי 24 שעות ביום במחשבה דיבור ומעשה, נו! זו כבר מדריגה… אני לא אוחז בזה בינתיים. לא ‘בעל מדרגה’. אבל משהו שכתוצאה מכך שלמדתי חסידות יש בי. אני אוכל אחרת. אני שותה אחרת, אני ישן אחרת, אני שוכב במיטה אחרת, אני מדבר דברים בטלים אחרת. אתה יודע מה, רואים עלי שאני בן אצולה. בסדר, לא מתאים לחסיד להחשיב את עצמו לבן אצולה? אבל בענייננו אתה בן אצולה! אתה לומד חסידות! זה אמור לרומם אותנו, זה אמור לעדן אותנו! כן אנחנו בני מלכים, אנחנו בני אצולה! כל יהודי הוא בני אברהם יצחק ויעקב. אתה אמור להיות עדין, כנאמר על התורה הקדושה “היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים”, ולא רק עניינים עצמיים אלא אנחנו חכמים, אנחנו עדינים.
יש מכתב של הרבי הריי”צ (רבי יוסף יצחק האדמו”ר הקודם) לביתו – הרבנית של הרבי, הרבנית חיה מושקא, מתשעה באב מאחת השנים – תרע”ט נדמה לי. מכתב מאוד יפה, מתאר את הקנאה של הגויים ליהודים בזמן בית שני, מתאר שם שהיהודים היו כל כך יפים, כל כך חכמים, כל כך עדינים, כל כך שונים מכולם. הגויים קינאו בהם.
המהות של יהודי, המהות של חסיד אמורה לבוא לידי ביטוי לא רק בזה שיש לו עצם הנפש וממילא הוא ‘קבלת-עול’ניק’ בעל ‘מסירות נפש’, הוא עובד את ה’, הוא מתגבר. אלא אמורה לבוא לידי ביטוי בכך שאנחנו שונים, אנחנו פשוט יותר יפים מכולם, יותר יפים בגשמיות, ברוחניות, העדינות שלנו ניכרת בנו. כן, פשוטו כמשמעו!
לא יכול להיות שחסיד שלומד חסידות מידי יום ביומו לא יהיה אכפת לו להישאר באותה גסות, באותה גישה לגשמיות, בהנהגה עם חברו, בהנהגה מול המקום. לא רק מצד זה שהקב”ה ציווה, וחייב ועשה, אלא אני מצידי זה לא מתאים לי, זה לא הולך! או שאני בכלל לא מתנהג ככה או שאני מתנהג ככה מתחת לשולחן, מאחורי הפרגוד.. זה עניין לא יפה. כן, מותר לנו להרגיש שיש דברים לא יפים, בהמה לא מרגישה לא יפה. ילד קטן לא מרגיש לא יפה, אבל אדם מבוגר, חכם עדין נפש, מרגיש לא יפה, זה לא יפה! לא יפה להסתובב בחוץ לאכול ברחוב, באמצע הרחוב. לא יפה לאכול גלידה – בכלל לא צריך לאכול את זה, ואם אתה כן אוכל אז תאכל מתחת לשמיכה.. וכו’. זה לא הגלידה, זה כל מיני עניינים. חסידות צריכה לעדן אותנו. כן אפילו היום בתשפ”ג, מה יש?
אנחנו אנשים בעלי חושים, בעלי מוחין, בעלי מידות. כתוב ב’תורה אור’ שאדם הוא פנימי, כאשר אדם מסתכל על משהו ולומד משהו, רואה משהו, הוא מושפע מזה. כשאנחנו לומדים חסידות זה אמור לפעול עלינו לא רק שאנחנו נקריב את עצמנו לעבודת ה’ אלא זה אמור לרומם אותנו. נכון אמנם שאחרי כל הרוממות עדיין נפש הבהמית נשארת בתוקף אצלנו, אבל קצת, קצת משהו, לא יכול להיות בלי זה. וההנחה הפשוטה אצל הרבה מהבחורים הצעירים שהדברים האלו לא רלוונטיים, זה לא נכון! זה לא נכון! אתה כן צריך להיות שייך לזה. אנחנו חסידים, אנחנו ‘מקושרים לרבי’, מה זאת אומרת? מקושר לרבי לא יכול להיות כמו סתם בן אדם. בתור מקושר לרבי אתה צריך להיות קצת יותר מרומם, קצת יותר מזוכך, קצת יותר שהצורה יגבר על החומר, לא להיות חומרי, לא להיות מגושם. לא להיות מונח בחומריות ובגשמיות ועד כדי כך שזה יתפוס מקום. זה דבר שצועק, זה דבר שזועק, והעיקר הוא – זה צריך לרומם אותנו.
אנחנו נוסעים לרבי – מה אתה נוסע לרבי? מה אתה נדחף לנסוע לרבי? מה אתה מחפש שם? אתה צריך לקבל משהו מהרבי. תלמד מהרבי משהו. אתה לעולם לא תגיע לרוחניות של הרבי אבל משהו. הרבי היה מופשט לגמרי מגשמיות, בסדר הרבי צדיק גמור – אבל משהו, מעין דמעין…
מסופר כשמזכירו של הרב ר’ לייבל גרונר ע”ה, הציע לרבי שבלילה של יחידות שהרבי יושב עד אור הבוקר, עד עשר בבוקר, שהרבי ישתה כוס תה באמצע יחידות – הרבי ענה לו שכוס תה לוקח לשתות 6 דקות. והוא לא יכול לקחת מהזמן של אנשים שבאים באמצע הלילה! לשתות את הכוס תה!
אנחנו יכולים לשער מה הכוונה בזה? איזו עדינות יש כאן! הרבי הוא בשיא העדינות שיכול להיות. אנשים באים לרבי והרבי לא בא לאנשים, והוא יושב שעות על גבי שעות בלי לשתות טיפת מים, יושב שעות על גבי שעות! יש לנו מושג להבין מה זה לשבת מ8 בערב עד 10 בבוקר? (לפעמים היה תפילת מעריב באמצע, לפעמים גם זה לא היה). ומציעים לרבי לשתות כוס תה באמצע ואומר הרבי שלא יכול לקחת מהזמן של אנשים..! זה לא רק עבודה, זה זיכוך הנפש עד אין סוף. בסדר, אנחנו לא הרבי אבל משהו, דמשהו יקרין עלינו, אנחנו הרי חסידים של הרבי, אנחנו רוצים ללמוד מהרבי, בשביל מה אנחנו נוסעים לרבי? כדי להישאר בגשמיותנו ובחומריותנו?
זה לא רק לגבי אכילה-שתיה-שינה, כל דבר שישנו, צריך שיהיה ניכר עלינו שחסידים אנחנו, ובמה אנחנו שונים מכל עמי הארץ ומכל גויי הארץ, ובעניינינו מכל אותם יהודים שלא לומדים חסידות ולא זכו לאור החסידות, ואנו כן זכינו לאור החסידות, אנחנו צריכים להיות שונים, שונים לא רק בעצם נפשנו אלא שונים גם בכוחות נפשנו, שונים בחושי נפשנו, הן בין אדם למקום, הן בין אדם לחברו, וזה שייך כאשר נדע שזה נדרש מאיתנו.
אבל כל עוד שיש כאלה שמדברים דברי סרק ובאים לבחורים ואומרים להם: תשמעו! כל זה לא נדרש מכם! לא מבקשים מכם שום דבר, רק שתלכו ל’מבצעים’, שתרקדו, ושאתם תתלו שלטים.. אז הם גורמים לכם נזק. זה לא צריך להיות! אתם צריכים לדעת שחסידות היא פנימית עד עצם היום הזה, אנחנו לא ר’ דוד האראדאקער, לא ר’ שילם (קוראטין), ולא איצ’ה דער מתמיד וכו’ וכו’, אבל מה שאנחנו יכולים להיות – יש מרחב גדול מאוד בין מה שכל אחד ואחד מאתנו יכול להיות. שנהיה ר’ דוד האראדאקער, זה לא מתבקש, אבל משהו, איזושהי הזזה, איזושהי התעלות, י”ט כסלו היום!
היום זה זמן שצריך לעשות חשבון נפש קצת, שכל אחד יחשוב איפה אני ואיפה חסידות ואיפה הרבי שאליו אני נוסע בתשרי ואיפה הרבי שאליו אני כותב ואיפה הרבי שבגללו אני רוקד את הריקודים הסוערים והיחס של ההתקשרות והאהבה הגדולה לרבי, ואני חי את החתונה הגדולה של הרבי ואני ממש שמח בשמחתו, וכו’ וכו’, תשמח בשמחתו של הרבי, תחיה בחיים של הרבי תחיה ותתקרב להיות משהו דמשהו, שמץ מנהו מהרוחניות ומההקרבה של הרבי.
לחיים לחיים!
