בתקופה זו אנו עדים להתמודדויות קשות לצערנו שטרם הכרנו, אם חשבנו שהתפטרנו מהניסיון בתקופת הקורנה ועכשיו תבוא הרווחה לכולנו, הרי שמשמים מראים לנו שעדיין ישנם נסיונות נוספים ה”י.
רבים שואלים מה ה’ שואל מעמך? (כלשון הפסוק), והתשובה לכך כי אם ליראה את ה’!
הרב זושא אלפרוביץ והרב יונה יעקובוביץ
מרבני הישיבה משיבים ומסבירים מה ניתן לעשות וכיצד להתמודד עם הנסיון בשאלות הקשות ומדוע דווקא בזמן זה עלינו לחזק יותר את האמונה בהקב”ה שמשגיח ומנהל את העולם בכל רגע ועל כל אחד מתוכנו.
תמליל הדברים של הרב זושא אלפרוביץ:
העולם כמנהגו נוהג אך קשה להמשיך בשגרה ולהתעמק בדברים.
הנני יודע אך אני מניח שאתם לא יכולים להרגיש את גודל הצער, מכיוון שהמוח הדל שלכם עדין לא מפותח מספיק, ולא באשמתכם, זהו סדר הבריאה, מצד אחד צעיר מתבלבל יותר ונרעש יותר ונבהל יותר. ומצד שני הוא לא מתאחד כ”כ אם הענין, חסר לו את הרגישות עם המצבים, כך זהו סדר העולם וכך הקב”ה ברא את העולם.
אך הקב”ה מנסה אותנו בנסיונות קשים מאוד, חשבנו שיצאנו מנסיון אחד והקב”ה מראה לנו שיש עוד ניסיונות וזה לא קל.
המצב קשה מכמה טעמים
א. מהצד הגשמי שהאירוע עצמו קשה בחורים צעירים ואברכים צעירים אבות, והצער בדבר מאוד מאד קשה וזה ענין מאוד קשה וכואב.
ב. הענין הרוחני (שלא יותר קל מצד הגשמי) ש”למה עשה הוי’ ככה” ביום ומקום כזה, עולם שנה נפש כל ג’ הענינים יחד, מקומו וזמנו ושמחתו של רשב”י וכל הענינים שבזה, דווקא אז קרה ענין כזה.
וזה לא ענין שהשכל שלנו יכול להבין ולא צריך להתבייש ולומר שאיננו מבינים זאת כי אנו לא יכולים ולא אמורים להבין זאת ואין מי שיכול ויודע להסביר .
גישת הרבי על ענין מצער
מסופר על זוג שילדם היה ונהרג במטוס שמחבלים פוצצו מעל שמי אירופה בסביבות שנת תשמ”ט, הם שאלו ע”כ את הרבי בחולקת דולרים, והרבי ענה שאנו לאחרי השואה והקב”ה טרם הגיב ע”כ ואין מקום לשאלות מהסוג הזה, חוץ מזה שצריכים לבקש שמשיח יבוא.
כלומר במילים אחרות: ישנם דברים שאנו לא יכולים להבין עד כדי כך שהרבי לא מסביר את זה ואף לא מנסה, ואדרבה ידוע השיחות של הרבי בעניין השואה שזה לא דבר שניתן להסבירו בשום פנים ואופן. שזה הפוך מאלו שניסו להסביר שזהו עונש על חטאים של עם ישראל, והרבי לא קיבל ואדרבה שלל זאת שא”א להיות כזה עונש, אלא זהו דבר שאנו לא מבינים וזה הכן ניסיון מאוד קשה.
גישת הרבי הריי”צ על ענין מצער
אליעזר שוסטק – שר הבריאות לשעבר בישראל (בן למשפחה חרדית מפולין והיחיד ששרד ממשפחתו) בא לרבי הרי”צ ואמר שיש לו שאלה לשאול והרבי הרי”צ ענה לו שאל בני (משהו כזה), וכשהחל לשאול את הרבי הרי”צ, פרץ הרבי בבכי מאוד חזק, אליעזר נבהל ושאל, איך במשפחה של 14 ילדים היחידי שנשאר זה הוא – היחידי שאינו שומר תורה ומצוות? והרבי הרי”צ ענה שאכן זה ניסיון קשה שהקב”ה ניסה אותנו.
כלומר במילים אחרת הרבי הרי”צ ענה שאין מה לענות ע”כ, ואנו לא צריכים לפחד לומר לעצמנו שיש דברים שאנו לא יודעים, ולא רק אנחנו, אלא זהו עצם למעלה מהבנה והשגה שא”א להבין וזהו ניסיון שהקב”ה מנסה אותנו.
אנו למדים מכך
צריך לדעת שישנם ענינים שלמעלה, מהשכל שלנו ובכלל לא יכול לקלוט את זה, מכיון שזהו דבר שלמעלה מטעם ודעת א”א להבין “למה עשה הוי’ ככה.”
רק מה שכן ש”אין סוף למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית” – וחסידות מסבירה שכשם שכח הגילוי של הקב”ה הוא בלי גבול ונפלא, והקב”ה יכול להתגלות בניסים ונפלאות למעלה מהשכל, כך גם הקב”ה יכול להתעלם – ואין גבול וקץ כביכול לכח הסבל, התעלמות, הצמצום והכח העלם והסתר שלו, עד בלי גבול ותכלית.
הקושי והאמונה יכולה לבוא יחד
הרבי הזכיר כמה פעמים בשם הרבי הרי”צ שאמר לגבי השואה שאין להצדיק את הקב”ה יותר מדאי. כלומר זה שאנו מאמינים שצדיק ה’ בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו זהו אמת לאמיתו ואנו יודעים ומאמינים באמת שזהו כך, אך ברגע שאנו מנסים להסביר זהו כאילו שאנו נותנים לזה לגיטימציה מצד האמיתיות שלנו.
הקב”ה רוצה שנצעק וכביכול שנבוא בטענות “למה עשה הוי’ ככה” ולא חלילה וחס מצד חיסרון האמונה שלנו אלא אנו מאמינים שה’ יודע מה עושה, אך יחד עם זאת אנחנו לא יכולים להבין ולקבל את זה ומבקשים שיהיה אחרת.
כמו שאמר הרבי הרי”צ – שאין להצדיק יותר מדאי כלומר, אין צורך לבוא ולומר ביאורים, מה שיהפוך אותנו כלי לקבלה ונתינת מקום ח”ו לכזאת הנהגה, אלא אנו לא רוצים ולא מבינים כזאת הנהגה, אלא עלינו לזעוק עד מתי, ושהיה לנו מספיק ניסיונות וקשיים ואין צורך בהוספה בצר הגשמי ובניסיון הרוחני וקושיות של העניין. ויחד עם הקושי אין הפתרון שאנחנו נלך לישון ונגיד שהקב”ה עושה דברים לא מובנים כך אנו נעשה זאת מטעם ודעת ונמשיך הלאה.
הלימוד שלנו מהאירוע
וודאי שהקב”ה רוצה משהו, בין אם הקב”ה דורש משהו מסוים ובין זה ענין של ניסיון. אך סביר יותר לומר כמו העניין השני. בעניין הראשון אין מי שיודע מה המשהו הזה שדורשים, מכיוון שכולם סתומים כלשון הידוע ”כסומים בארובה.” וממילא סביר לומר עד כמה שאנו יכולים לומר שזהו ענין של ניסיון, לעורר בנו כוחות נעלמים ופנימיים ועצמיים.
חסידות מסבירה שעניין הניסיון הוא שעל ידו האדם מתחזק יותר “כי מנסה ה’ אלוקיכם לדעת” לעורר את העניין של כח הדעת בהתקשרות העמוקה בנפש להקב”ה, שעל אף הניסיון אנו הולכים איתו יחד ולא תעורר אצלינו ח”ו רגש של נקמה וכעס עליו כביכול, אלא אנו מאמנים להקב”ה ולא עולה בדעתנו חוסר נאמנות לו ח”ו אלא אנו ממשיכים ברצונו ובקיום רצונו ובביטול ובהתקשרות אליו.
אי אפשר לדחות כאב זה
אך יחד עם זאת בוודאי לא רק שמותר לנו לכאוב אלא הכאב קיים ואין חובה לדחוק אותו להעמיד את עצמינו כאילו לא קרה כלום, אלא קרה ועוד איך קרה, הן במבט הגשמי הפשוט הכואב והן בצד הרוחני. קרה דבר מזעזע ואנו באמת מזועזעים ואין שום ענין שעל פי חסידות לומר שאנו כאילו למעלה מזה וצריכים היות בשמחה “כי חייב אדם להיות בשמחה תמיד” וממילא לא קרה שום דבר ואין עוד מלבדו וממילא הדברים שהקב”ה עושה זה הטוב האמיתי.
וזה הכל נכון, אך יחד עם זה הקב”ה לא מצפה מאיתנו שנתעלם מהכאב הפשוט של הענין על פי תורה ובפשוטת לא צריך וכן א”א להתעלם. ולא שיגיע אדם ויגיד שהוא יודע להכיל את הכאב ובעל מוחין, וחסידות דורשת שמחה.
וכשקורה דבר ח”ו לאדם עצמו אפשר להגיד שצריך שמחה, אך כשקורה ליהודי שני אף אחד אינו יכול לומר שהוא שמח, מכיוון שעלול לבוא מזה ח”ו שתהייה אטום לשני. וכן א”א לומר כך כיון שזה כאב קשה מהצד הגשמי וכן מהצד הרוחני.
ואדרבה מותר לנו לחשוב “האייך עשה הוי’ ככה” ואין שום בעיה בכך ואין צורך לדחוק זאת.
אך יחד עם זאת אסור להיתקע
אך יחד עם זאת צריך להמשיך הלאה מכיוון שהפתרון אינו על ידי כך שניקח פסק זמן של שבוע ימים שבהם לא נעשה שום דבר לא נקום, לא נלמד וכן ח”ו יהיה איזו חלישות ביראת שמים או בקיום המצוות, אלא בדיוק הפוך, ענין זה צריך לעורר בנו הקשר עם הקב”ה ולהתחזק יותר בתורה ומצוות.
ההוראה בפועל מהאירוע הנ”ל
הרבי כבר ענה שזה יכול ללכת יחד על ידי שיהודי מורכב מהפכים ואינו מתפעל כשנדרש ממנו ענין של הפכי, אלא יהודי יכול ויש לו את הכח להכיל שני ענייניים הפכים.
ואני לא מדבר על כך -( האירוע הנ”ל) מכיוון שלפי הספרים צריך לדבר על כך, אלא מכיוון שאי אפשר שלא לדבר על כך, ואי אפשר לגשת לסדר היום מבלי לדבר על כך. ואדרבה, השאלה צריכה להיות איך ניתן לומר שיעור בזמן כזה.
אך מצד שני ללמוד ולומר שיעור צריכים! מכיוון שצריך להמשיך הלאה, אך יחד עם זה א”א ולא צריך להתעלם וכו’.
ושה’ יעזור שלא נצטרך להתמודד עוד עם כאלו דברים, ומכאן ולהבאה שיהיה רק טוב, בטוב הנראה והנגלה והעיקר שמשיח כבר יבוא ויתרץ את כל הקושיות האלו ורק אז נוכל להבין זאת.
כמו שהרבי אומר “אודך הוי’ כי אנפת בי” ובמקרים כאלו הן במקרה בכפר חב”ד בשנת תשט”ז ביד החמישה, והן בשנת תשל”ד במקרה של התאונה הידועה עם הרב של כפר חב”ד – מיד בשבת אח”כ הרבי דיבר ולא הסביר שום דבר כי אין ענין להסביר.
העניין קשה ובלשון הפסוק “והפליאה” – ענין של פלא, ואנו צריכים כבר לבכות שיהיה כמו שהרבי אמר שיהיה פלאות הראנו, שהעניין של הפלאות שזהו ענין של פלא שלמעלה מענין של טעם ודעת בעניינים נסתרים – סתומים, שהם בבחינת הראנו – שיתגלה העניין הפנימי שבזה ובאמת “למה עשה הוי’ ככה” שהוא העניין של הטוב הפנימי ועצמי של הדברים האלו.
(תמלול התוכן הנאמר בשיעור ביום שני כ”א אייר תשפ”א – ש”ב ישי”ג תות”ל ק”ג. תומלל ע”י א’ הת’ ללא אחריות.)
תמלול הדברים של הרב יונה יעקובוביץ:
כלל ישראל שואלים “מה הוי’ אלוקיך שואל מעמך” בעקבות האירוע של כלל ישראל, ובפרט שישנם בחורים שהיו שם ואף לחלקם יש להם קרובי משפחה.
הקורבנות היו מ”ה (45) וכתוב בפסוק: “מה הוי’ אלוקיך שואל מעמך”? ומתרץ “כי אם ליראה”.
אך יראה הוא ענין כללי כיון שהוא כולל את כל התורה ומצוות.
חשבתי שישנו צורך לעורר כך:
הגמרא מביאה את הפסוק הנ”ל ומקשה ע”כ: ”אטו יראה מילתא זוטרא היא? ומתרצת: “אין, לגבי משה הן, יראה מילתא זוטרא היא”. וממשיכה: “אל תקרי מה אלא מאה ועל כך כותב המהרש”א: “מה זו מאה ברכות שהן מביאים לידי יראה”.
ואדמו”ר הזקן (מייסד חסידות חב”ד) מסביר בסימן מ”ו את הקשר בין מספר מאה לבין ברכות:
”וכמו שיקנו דוד המלך ע”ה: מעשה שהיו מתים בכל יום מאה נפשות מישראל, ולא היו יודעים על מה היו מתים… עד שחקר והבין ברוח הקודש ותיקן מאה ברכות בכל יום רמז לדבר..”
ואירוע במירון היה מספר מ”ה (45) לא-עלינו שזה קשור לדרשה “אל תקרי מה אלא מאה” ובפסוק נאמר “מה הוי’ אלוקיך שואל מעמך” דהיינו שעלינו לחזק במאה ברכות בכל יום בפרט בברכות הנהנין – לברך ברכה כמו שצריך דהיינו לברך “ברוך” “אתה”… מילה במילה בכוונה. שזה מביא לידי יראה.
ובהקשר החיזוק הכוונה בברכות ישנם כמה סיפורים ומקורות:
שיחה מהרבי הרי”צ משנת תש”ג: על החסיד הרד”צ שנהג לפני שבירך ברכה על דבר מאכל או דבר משקה לשים את יד ימינו על המצח [כפי שאדם שם את ידו על המצח כדי להיזכר בדבר עמוק] ושאלו הרבי מדוע והרד”צ ענה מכיוון שבעודו ילד אביו – ר’ פרץ לקחו לרבי הצמח צדק שקרבו, ובין הדברים אמר לו תשמע בקולי ותפסיק להיות ילד, וכשאתה צריך להגיד ברכה על מאכל או משקה ותגיד “ברוך אתה” תיזכר למי אתה הולך להגיד “ברוך אתה” (בתרגום חופשי לעברית).
אדמוה”ז מביא בפרק מ”א: וְזהוּ שֶׁתִּקְּנוּ בִּתְחִלַּת בִּרְכוֹת הַשַּׁחַר קֹדֶם הַתְּפִלָּה: “אֱלֹקי נְשָׁמָה” וכו’ “וְאַתָּה נְפַחְתָּהּ” כו’ “וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי” כו’. כְּלוֹמַר, מֵאַחַר שֶׁאַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי, לָכֵן מֵעַתָּה אֲנִי מוֹסְרָהּ וּמַחֲזִירָהּ לְךָ לְיַחֲדָהּ בְּאַחְדוּתְךָ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: “אֵלֶיךָ ה’ נַפְשִׁי אֶשָּׂא”. וְהַיְינוּ עַל יְדֵי הִתְקַשְּׁרוּת מַחֲשַׁבְתִּי בְּמַחֲשַׁבְתְּךָ וְדִבּוּרִי בְּדִבּוּרְךָ בְּאוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה, וּבִפְרָט בַּאֲמִירָה לַה’ לְנוֹכֵחַ, כְּמוֹ “בָּרוּךְ אַתָּה” וּכְהַאי גַּוְונָא.
שהחפץ חיים מביא מכתבי האר”י ז”ל:
כתב ר’ חיים וויטל בשער רוח הקודש, “אמר לי האר”י ז”ל דעיקר השגת האדם על רוח הקודש תלויה על ידי כוונת האדם בזהירות בכל ברכות הנהנין, לפי שעל ידה מתבטל הכוח אותם הקליפות הנאחזים במאכלים החומריים ומתדביקים בהן ובאדם האוכל אותם, ועל ידי הברכות שעליהן הנאמרות בכוונה ומפריד מהמאכל את הקליפות, ומזכך החומר שלה ונעשה זך ומוכן לקבל קודשה, ויזהרני מאוד על זה”
וכשלפעמים ל”ע אוכלים ללא ברכה אחר כך רואים ש’הדיסקט’ קצת השתנה מכיוון שלא עשו ברכה כשמו שצריך, ודבר גשמי עושה מהפכה לפעמים.
נ.ב. תמלול התוכן בשיעור מיום חמישי כ”ד אייר תשפ”א – שיעור ג’ ישי”ג תות”ל ק”ג תומלל ע”י א’ הת’ ללא אחריות.
