סוד ההתקשרות לרבי

שיחה ייעודית ועשירת תוכן לקראת ג תמוז

בשיחה מרוממת ורווית תוכן עם הרה”ח הרב זושא אלפרוביץ משפיע ראשי בישיבה, לקראת ג’ תמוז, מתבהרים בטוב טעם עניני יסוד: כמו ‘מהו רבי’ ו’מהי התקשרות’.

 העצה שדברי הרבי ישפיעו על חיינו, העיקרון המרכזי בגישת הרבי במבצע תפילין, החידוש הגדול בתורת חב”ד על השפעת הרבי לחסידיו. מדוע שאלו את הרבי על כל צעד ושעל? והאם להתקשר עם הרבי מתאים רק ללמדנים ? למה בדורנו נשלחים כל כך הרבה ‘שלוחים’ לכל קצווי תבל? ומה הפירוש במענה של הרבי “כעצת ידידים מבינים”? אלו פעולות מעשיות יש לעשות כהתקשרות לרבי? וגם מה קרה בערב יום הכיפורים תשמ”ב שלא כרגיל?

“הדבר הראשון שצריך לעשות כדי להתקשר ולהתחבר לרבי הוא ללמוד את תורתו. בתורתו הרבי מגלה לנו את הרצונות שלו, מה הוא אוהב ומה הוא שולל, מה גורם לו עונג ומה להיפך, ומי שלמד את הדברים ומפנים אותם, יש לו קשר ישיר וקרוב עם הרבי”

אנחנו עומדים ערב ג תמוז ולקראת עיצומו של יום וזה הזמן לחדד את עצם המושג רבי. כשם שיש שואלים מה חידשה והוסיפה החסידות כשלכאורה אפשר ללמוד תורה ולקיים מצוות גם ללא חסידות, יש שואלים מה ענייני וחידושו של רבי ולמה הוא תופס מקום מרכזי כל כך בחיי החסיד.

עצם העובדה שיהודים מקבלים תורה, הוראה והדרכה מצדיקים, גדולי ישראל, או כפי שהם נקראים בתניא (פרק ב) “ראשי אלפי ישראל”, היא כמובן דבר פשוט ואיננה חידוש מבית מדרשה של החסידות.

החידוש של החסידות בנושא, בסגנון של חסידות חב”ד, הוא זה:

כידוע, ענינו וחידושו של אדמו”ר הזקן, מייסד חסידות חב”ד, הוא ‘להלביש’ ולהסביר את תורת ושיטת החסידות שיסד וגילה הבעל שם טוב, כך שהדברים יהיו מובנים ונתפסים גם בשכל אנושי.

מצד אחד, בכך מורידים את הדברים הרוחניים הנעלים של תורת החסידות למטה ביותר. מצד שני, ה’התלבשות’ והירידה הזו היא חידוש ועילוי גדול. על דרך המבואר בחסידות לגבי מתן תורה בכלל. מצד אחד, מובן שנתינת התורה לבני ישראל למטה היא ירידה גדולה של התורה, חוכמתו ורצונו של הקב”ה. מצד שני, זה חידוש ועילוי גדול שיכול להיות רק בכוח עצמותו של הקב”ה והכוונה העליונה היא שהתורה תפעל ותאיר דווקא למטה.

כך גם לגבי תורת החסידות. בעוד צדיקים אחרים דגלו בשיטה, שפנימיות התורה צריכה להישאר בטהרתה, בלי ‘הלבשה’ בשכל ובלי לערב את השכל, בא אדמו”ר הזקן והוריד את הדברים כך שיהיו מובנים בשכל, ע”י משלים ודוגמאות רבות, כדי שכל אחד ואחד, לא רק בעלי נשמות גבוהות, יוכל לקלוט את הדברים ולהתבונן בענייני אלוקות והפנימיות של התורה ומצוות ולעסוק בהם עד שיחדרו בו וישפיעו עליו. ושוב, אף שבגלוי זוהי ירידה, לאדמו”ר הזקן היה הכוח לעשות את הירידה הזו באופן שתפעל חידוש ועילוי עצום בעבודת ה’. והכוח הזה נובע מכך שאדמו”ר הזקן עצמו חי בביטול מוחלט לרצון ה’ וכל כוונתו היא, ליישם את תכלית הכוונה של הבריאה, שתהיה השראת השכינה בגילוי למטה ביותר, בעולם הזה התחתון, וכדי למלא את הכוונה כדאית ה’התלבשות’ והירידה הגדולה, אף על פי שלשם כך מוותרים על ה’גילויים’ והרגש הטהור לכאורה, כדי שענייני החסידות יחדרו במציאות העולם ויאירו את המעשה בפועל של לימוד התורה וקיום המצוות בעולם הזה.

כאמור, אדמו”ר הזקן היה מסוגל לפעול את הדבר הזה משום שהוא עצמו היה בביטול מוחלט לאלוקות ולמילוי הכוונה העליונה.

וזה מביא אותנו למושג רבי. עניינו ומהותו של רבי, הוא שהוא בטל לאלוקות בביטול מוחלט ורואה את כל ענייני עבדות ה’, התורה ומצוותיה, כאמצעי ביטוי לביטול הזה, מתוך רצון ושאיפה למלא את הכוונה העליונה.

ולכן חסידים מחשיבים כל כך את הקשר עם הרבי. זו הדרך שבה ענייני תורת החסידות אכן ייקלטו בפנימיות ויפעלו את פעולתם.

לולי השייכות עם הרבי, האדם מתייחס לכל עניני עבודת ה’ כפי שהדברים נראים ונתפסים אצלו. אם אין לו שייכות לחסידות ופנימיות כלל, זה באופן מסוים, וגם אם יש לו שייכות לחסידות – יתכן שישים את הדגש על הטוב, היופי והנעימות של תורה ומצוות, מתך גישה שבה המניע הוא ‘איך אני מתעלה’ ו’מה אני מקבל’ ו’מה אני מרוויח’ בטובה בגשמיות או במעלות ברוחניות, מעבודת ה’. כשמגיע ל”ג בעומר, למשל, שמחים כי זה יום מסוגל לישועות בגשמיות וברוחניות וכדומה.

ואילו כששייכים לרבי ועובדים את ה’ לפי התורות והדרישות וההנחיות של הרבי, מבינים שהנקודה העיקרית של עבודת ה’ היא הביטול לאלוקות וההתאחדות עם הקב”ה. וכשזו הגישה לא מסתפקים בטוב ובנעימות של תורה ומצות, אלא העיקר הוא הביטול לרצון העליון והקיום של הרצון העליון, כי כך רוצה הקב”ה ואנחנו שלו.

למעשה זה התוכן של דברי אדמו”ר הזקן בשער של ספר התניא שהספר “מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. לבאר היטב איך הוא קרוב מאד, בדרך ארוכה וקצרה בעזה”י”. כלומר, עבודת ה’ בדרך הזו, של חסידות חב”ד, אמנם היא ‘דרך ארוכה’, כי היא מחייבת הרבה לימוד והרבה התבוננות, אבל היא גם ‘דרך קצרה’, כי כאשר מפנימים את הדברים והם חודרים בפנימיות, מתחברים לאלוקות ומתבטלים לאלוקות למעלה מכל הגדרים וההגבלות ועבודת ה’ נעשית מתוך ביטול מוחלט של המציאות האישית אל הרצון העליון, כפי שמוסבר בהרחבה בפרקי ספר התניא ובמקומות רבים נוספים בתורת החסידות.

וכאן המושג רבי תופס מקום מרכזי מאוד:

אצל הרבי, עצם הנשמה מאיר בגילוי (כמבואר בחסידות שחמשת השמות של הנשמה – נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, מתחלקים כך שארבעת השמות הראשונים מתייחסים לכוחות שונים של הנפש, ואילו בחינת היחידה היא עצם הנשמה, והרבי הוא ה’יחידה’ הכללית של הדור), וכשעצם הנשמה מאירה, הביטול לאלוקות הוא באופן אחר לגמרי, ביטול מוחלט מכל וכל, וכפי שמובא בחסידות שזהו הפירוש הפנימי בדברי המשנה (במסכת הוריות) “ואיזהו הנשיא, זה המלך, שנאמר ועשה אחת מכל מצוות ה’ אלוקיו, שאין על גביו אלא ה’ אלוקיו“, כלומר, מבחינתו אין שום חשיבות ואין שום תפיסת מקום לשום מציאות מלבד מציאותו של הקב”ה.

ומי שמתחבר אל הרבי, הנשיא, אף שכמובן אין שום דמיון והשוואה בין דרגת הביטול לאלוקות של הרבי, שאצלו מאירה עצם הנשמה, לדרגה של החסיד. מכל מקום, הקשר עם הרבי פועל ומשפיע שגם יאיר מהאור הזה אצל כל אחד לפי דרגתו, ובסופו של דבר תהיה לכך השפעה על הנהגות בפועל במחשבה, דיבור ומעשה.

הדרך להתקשרות – ללמוד את תורת הרבי

 

אם כן, השאלה המתבקשת היא – איך מתחברים לרבי ?

הדבר הראשון שצריך לעשות כדי להתקשר ולהתחבר לרבי הוא ללמוד את תורתו. בתורתו הרבי מגלה לנו את הרצונות שלו, מה הוא אוהב ומה הוא שולל, מה גורם לו עונג ומה להיפך, ומי שלומד את הדבירים ומפנים אותם, יש לו קשר ישיר וקרוב עם הרבי.

הדבר השני הוא להתבונן ולהעמיק בדברי התורה של הרבי שלומדים. כי גם אם עצם הלימוד פועל חיבור, בלי התבוננות והעמקה רצינית, אי אפשר להפיק מהחיבור את התועלת הרצויה. כדי שהחיבור עם הרבי יחדרו בחסיד בפנימיות ויקבל ביטוי בחייו, בפעולות ובהנהגות שלו בסור מרע ועשה טוב, הדבר דורש התבוננות. כך מה שלומדים בתורתו של הרבי, משפיע גם על המבט והשקפת העולם של החסיד וגורם לו להתייחס נכון לדברים.

יש לזכור שדברי החסידות שהאדמו”רים הרביים גילו הם לא רעיונות תאורטיים ולא סתם ווארטים (פתגמים) ופשט’לך.

אלה הם דברים שבעלי נשמות גבוהות גילו מתוך מה שמאיר בנשמתם, אלא שאופן הגילוי הוא שהם הורידו את הדברים לסגנון כזה שגם אנשים כערכנו, לא בעלי נשמות גבוהות, יוכלו ללמוד ולהבין זאת.

 לפי זה, המושג רבי נכון באותה מידה לגבי כל האדמו”רים הרביים בכל הדורות, שהרי כל האמור נכון בוודאי לגבי לימוד תניא ולימוד תורתם של כל רבותינו נשיאי חב”ד. מהי המשמעות המיוחדת של המושג ‘נשיא הדור’ בשייכות לדורנו אנו?

כשם שבהתגלות רצונו של הקב”ה בעולם בכלל היום שלבים, ובאופן כללי – לפני מתן תורה ואחרי מתן תורה, כך התגלות תורת החסידות על ידי רבותינו נשיאי חב”ד באה לעולם בשלבים.

אדמו”ר הזקן (הראשון) התחיל את הגילוי בסגנון קצר ותמציתי יחסית, בנו אדמו”ר האמצעי הרחיב והאריך את ביאור העניינים, וכך כל אחד מהרביים בדורו, הוריד וגילה ענייני אלוקות למטה יותר, שיהיו מובנים גם לאנשים ברמות רוחניות נמוכות יותר, עד לדורנו אנו, שהרבי הוריד את הדברים עד כדי כך שיהיו מותאמים לדור נמוך כזה, כך שאם רק רוצים, הרי על ידי למוד תורתו של הרבי, גם אנשי דורנו הנחות, יכולים להתחבר ולהפיק מזה את התועלת הרצויה בעבודת ה’ חסידית פנימית.

 ומה לגבי המבואר ש’נשיא הדור’ הוא הצינור להשפעת גשמיות ורוחניות לאנשי הדור?

השפעת הגשמיות היא עניין אחד עם השפעת הרוחניות. כאמור, עיקר עניין ההשפעה הרוחנית היא שהרבי עצמו בטל לאלוקות בתכלית הביטול, וכשמתחברים אל הרבי, יש לביטול הזה השפעה על החסיד, וביטול לאלקות הוא גם הדרך לקבל שפע בגשמיות. ידוע המבואר בחסידות על הכתוב “יראת ה’ לחיים'” שהחיות נובעת מיראה וביטול, ולכן במלאכים יש יותר חיות, כי יש בהם יותר ביטול שבא מצד היראה.

וכך גם בענייננו, ככל שהאדם מתחבר יותר לשורש ומקור החיים, והחיבור הוא על ידי הביטול, הוא נהיה יותר כלי גם להשפעות גשמיות. זה גם ההסבר לכך שצדיקים אמיתיים משפיעים גשמיות, לפעמים, על ידי אותות ומופתים. נוסף לכך שזו עוד דרך לגילוי אלוקות בעולם, זה מבטא את העיקרון שגם האמת של המציאות הגשמית היא אלוקות, ולכן התכלית היא שגם המציאות הגשמית התחתונה תהיה דירה לה’ יתברך. ולכן, באותה מידה שהרוחניות תלויה בחיבור לרבי, כך גם הגשמיות, כי טעות היא לחשוב שלרבי יש כביכול שני תפקידים שונים, האחד להשפיע תורה ורוחניות, והאחר לפעול ישועת בגשמיות, אלא הכל חלק מאותה נוקדה. ענינו שלה רבי הוא להשפיע ולגלות את אמת הוי’ בעולם הוא עושה את זה הן על ידי השפעת חסידות והן על ידי אותות ומופתים, שגם הם נועדו לגלות אלוקות בעולם ובנפש האדם.

 וזה קשור גם לכך שראינו חסידים שואלים את הרבי על כל צעד ושעל בחיים, גם בדברים שאינם נראים חשובים כל כך?

נכון. גם זה נובע מהעניין האמור – כשמחוברים לרבי ובמוקד החיבור עומדת העובדה שהרבי בטל לאלוקות בתכלית. מובן שזה אמור לבוא על ידי ביטוי בכל צעד ושעל. הרי אם מחוברים לעבודת ה’ באמת, מופרך לגמרי לחלק את החיים לתחומים שונים ולעשות חלוקה שבדברים מסויימים האדם מחובר לקב”ה ואילו בתחומים אחרים בחיים, הוא עושה ככל העולה על רוחו. מי שלומד חסידות ומחובר לרבי, זה חייב לתת לו כיוון בחיים ולהשפיע עליו שבכל דבר בחייו, קטן כגדול, הוא שואל את עצמו, מה הקב”ה מצפה ממני, איך אתנהג כך שמעשיי היו בהתאם לכוונה העליונה, איזו פעולה והנהגה מתאימה לרצון העליון ואיזו לא מתאימה.

מכאן נובעת ההנהגה של החסידים הללו לשאול בעצתו של הרבי בכל דבר ודבר. זה בא מתוך הכרה ברורה שהרבי מחובר לרצון העליון ובטל לאלוקות בתכלית, ולכן הוא הכתובת לדעת ולהנחות מה מתאים ומה לא מתאים, מה נכון ומה לא נכון לעשות כדי להתחבר לאמת האלוקית.

ביחד עם זה, ברור שיש כאן היבט נוסף. החסיד בהחלט בטוח שהרבי יודע הכי טוב מה טובתו ומה נכון וראוי לו לעשות כדי שבעזרת ה’ יראה ברכה והצלחה במעשה ידיו. כיוון שהרבי מחובר לקב”ה, בוודאי עשייה לפי הוראתו ובברכתו תביא עמה טובה בגשמיות, ועל אחת כמה וכמה ברוחניות.

ובדרך אגב: גם כשהרבי אמר שיעשו כעצת ידידים מבינים או כעצת רופא ידיד וכדומה, הרבי לא הסיר מעצמו את עניין ההדרכה והברכה. אדרבה, זו עצמה ההנחיה והברכה של הרבי, שאם הולכים בדרך מסויימת, זוכים לברכה המיוחלת. והעובדה שמדובר בהנהגות בדרכי הטבע, היא בכלל לא סתירה לכך שהכל נובע מהחיבור אל הרבי שהוא עצמו מחובר לאלוקות. וכפי שמוסבר בשעה היחוד והאמונה שבספר התניא, כיצד הקב”ה שמצד עצמו נעלה מכל העולמות באין ערוך, נמצא למטה, בעולם הזה הגשמי המוגבל בדרכי המציאות הגשמית. וכך גם בעניינו, כשמתנהגים על פי שיקול הדעת והעצות בדרכי הטבע של הידידים המבינים או הרופא הידיד, כפי שהרבי הורה, בוודאי יש בזה כל העניין של עשייה, על פי הנחייתו של הרבי הנשיא המחובר לאלוקות, ויש בזה מלוא הפעולה והברכה של הרבי.

לנגוע באמת – גם הפשוט ביותר יכול 

 

מכל האמור לעיל על החיבור וההתקשרות לרבי מתקבל הרושם שכל העניין שייך ללומדי חסידות בעמקות ועובדי ה’ בדרגה גבוהה. למעשה, רואים שגם אנשים שלא הגיעו לידי כך, קשורים אל הרבי וחשים שהרבי מאיר את חייהם…

היא הנותנת. דווקא משום שהכל נובע מהנקודה האמורה, החיבור והביטול של הרבי בעצמו לאלוקות, הרי נקודת האמת שייכת לכולם ללא יוצא מן הכלל. וכפתגם הידוע שכולם לומדים תניא, תורה שבכתב של חסידות חב”ד, והדבר דומה ללימוד החומש עצמו. מצד אחד, גם הגאון הגדול ביותר לא מגיע לכל עומק הסוד שבדברים. מצד שני – גם היהודי הפשוט ביותר יכול ללמוד זאת.

וגם בענינינו – אכן, כל אחד ואחד יכול להתחבר ולהתקשר לרבי. הסיבה לכך היא שהחיבור הזה הוא בעצם הנשמה. בוודאי יש הבדלים באזו מידה הנשמה של האדם מאירה בו. אינו דומה מי שעוסק בחסידות ברמה גבוהה ומתפלל שעות אורכות למי שלא שייך לזה, אבל לגבי ההתחברות לרבי, כיון שהיא בעצם הנשמה, הרי גם מי שנשמתו לא מאירה בו כל כך בגילוי, גם הוא יכול להתחבר, כל אחד לפי מצבו ולפי הנדרש ממנו בדרגה שלו.

נראה שהגישה הזו מסבירה דבר מרכזי בשיטה של הרבי והכוונה לאופן הפעולה ב”מבצע תפילין”. הרבי שולח אותנו להניח תפילין עם כל יהודי, גם מי שעדיין לא שומר שבת ולא מקפיד על כשרות המזון, ולך תדע מה הוא עשה רגע לפני שהניח תפילין ומה הוא יעשה רגע אחר כך. ורבים שואלים: מה העניין בזה? אם מקרבים יהודי ליהדות ומכניסים אותלו לחיי תורה ומצוות, זה בוודאי דבר גדול ונפלא, אבל מה העניין ומה התועלת בקיום מצוות אחת ויחידה כאשר לא רואים שיש לכך השפעה כלשהי עליו?

וההסבר הוא שכאשר יהודי מניח תפילין, יש בזה ביטוי והארה של עצם נשמתו. הרי הוא לא מניח תפילין כי כך לימדו וחינכו אביו ורבו או משום שהבין את החשיבות והערך של  המצוות. הוא עושה זאת, כי לפחות ברגעים אלה הוא מתנתק מההרגלים ואורח החיים הרגיל שלו ונותן ביטוי להכרה שיש אלוקים והנחת תפילין היא מצווה שלו. הוא מקיים עכשיו מצווה שלו. וכיוון שה’ציור הכללי’ החיצוני שלו הוא לא באשמתו, אלא משום כך נולד והתחנך, ודאי שהנחת התפילין מגלה בו את עצם נשמתו.

בדרגה אחרת לגמרי נמצאים, כמובן, חסידים גדולים בעלי מדרגה שעסקו הרבה בעבודת ה’ והזדככו והתעלו, אבל לשני הקצוות יש מכנה משותף, שבשניהם מדובר באותה נקדוה עצמית של התחברות עצם הנשמה. ויתכן שבמובן מסויים יש יתרון וחידוש בעניין דווקא בימינו ב’דור השביעי’.

בעבר חסידים גרו בעיקר בעיירות קטנות והיו מובדלים ורחוקים מגשמיות וחומריות העולם. בימינו המציאות היא שבדרך כלל נמצאים ומעורבים יותר בעולם הזה ואפילו נפתחים ונחשפים לעניינים שבעבר לא היו קיימים בכלל. ואם בכל זאת מחוברים לרבי ולאלוקות, אזי ההתגלות של עצם הנשמה היא ביתר שאת.

אין הכוונה שבגלל זה אנשי דורנו הם עובדי ה’ ברמה של חסידים הראשונים כמו ר’ אייזיק מהומיל או ר’ הלל מפארטיש. ודאי שלא. אין מה להשוות לא בכמות ולא באיכות. אלא שגם במקומנו ובמצבנו מצליחים להתחבר לאמת, הרי בנקודת העניין ודאי שההתחברות אמיתית ובעצם הדבר, אין הבדל בין בעלי מדרגות גבוהות לאנשים פשוטים.

ויובהר מיד: ודאי שכל אחד צריך לשאוף להתעלות ככל יכולתו, ולנצל את הכוחות שלו ללימוד התורה וקיום המצוות ועבודת ה’ באופן הנעלה ביותר (וכפי שהרבי מבאר את לשון חז”ל “מבטלין תלמוד תורה למקרא מגילה”, שלכאורה הרי גם מקרא מגילה הוא קריאה בתורה, אלא שלגבי מי שיכול ללמוד בעיון, קריאה זו נחשבת ביטול תורה), אבל כל אחד שמתחבר ומתמסר, במעמדו ובמצבו ולפי דרגתו, מחבר את עצם הנשמה שלו עם האמת.

 נראה ש’בדור השביעי’, הדור של הרבי שלנו, כל עניין ההתקשרות והשפעת נשיא הדור על הדור, הגיע לשיאים חדשים.

זה חלק מההסבר האמור לעיל, על התגלות תורת החסידות וירידתה לעולם בשלבים ובהוספה מדור לדור. כאמור, ברוב הדורות שמאז התגלות תורת החסידות בעולם ועד ימינו, המגמה הייתה ההשתדלות להתרחק מהעולם. ישיבת תומכי תמימים הוקמה בליובאוויטש שהייתה עיירה קטנה ומרוחקת מהערים הגדולות וחינכו את הבחורים ה’תמימים’ לעסוק בתורה ובעבודת ה’ מתוך ריחוק וניתוק מענייני העולם הזה. כמו בני ישראל במדבר שהיו נשמות בגופים אבל מובדלים לגמרי מעיסוקים גשמיים. והקו המרכזי היה לשלול את הקשר עם העולם.

בדורנו, תורת החסידות הגיעה ל’חצי כדור התחתון’. אדמו”ר הזקן בשעתו רצה שרוסיה תנצח את צרפת, כי אם צרפת תנצח, זה יזיק ליהודי רוסיה ברוחניות, והנה הגיעו ימים שבהם הגיע הזמן לא לברוח מהעולם, אלא להתמודד איתו פנים אל פנים. הגיע הזמן להמשיך ולגלות את השכינה ‘למטה בארץ. להביא את אור החסידות לתוך עולם שהוא מגושם ובעל מציאות ‘ישות’ רבה יותר, לעומת העולם שהיה בעבר, ובתך כל זה הרבי מלמד ומדריך אותנו להחדיר את אור החסידות.

וכפי שמבואר בשער היחוד והאמונה שצריך להמשיך ולשלב את האור האלוקי שלמעלה מהעולם ולגלות את אחדות ה’ בתוך גדרי הבריאה, בתוך הממציאות והגבלות הזמן והמקום. במילים אחרות, החידוש של ה’דור השביעי’ הוא להביא לידי כך שהאלקות תומשך ותאיר בגלוי בכל מערכת המציאות הגשמית; שהאלוקות, הקדושה, התורה והמצוות והביטול של כל הבריאה אל הקב”ה ימלאו את כל המציאות.

אפשר לראות את זה גם בהנחיה של הרבי לבעלי תשובה רבים שבעת התקרבותם לחיי תורה ומצוות החזיקו במשרות חשובות והיו בעלי השפעה, שלא לזנוח את עיסוקם הקודם, אלא לחיות חיים חסידיים באופן שתהיה לכך השפעה על הסביבה שלהם, בשונה ממה שמקובל בחוגים אחרים להנחות מתקרבים מסוג זה לעזוב את כל מה שהיו קשורים בו בעבר ולהיכנס לגמרי לעולמה של תורה. זה חלק בלתי נפרד מהגישה של הרבי שצריך לפעול להמשיך ולגלות אלוקות בעולם, בכל חלקי העולם, עד שבבוא הזמן כל העולם כולו יהפוך לדירה לקב”ה.

נראה שאפשר למצוא ביטוי לכך גם בהנהגתו של הרבי בעצמו. ידוע הפגתם המובא בספר ‘היום יום’ (כ”ב אייר) פעם אחת התוועדו חסידים הראשונים – בשנת תקמ”ד-תקמ”ז – ותוכן שיחתם היה: הרבי רבניו הזקן – פעל שלא יהיו בודדים. פעם הרבי – הר”מ והגאון – היו בודדים, והתלמידים היו בודדים. דרך החסידות שייסד הרבי, היא התועלת האלוקית הגדולה, שהרבי אינו בודד וחסידים אינם בודדים.

משמעות הדברים היא שאדמו”ר הזקן הוריד את עצמו לחסידים במובן זה שהוריד את עניני פנימיות התורה כך שיהיו מובנים בשכל, וכך היה אצל הרביים בדורות הבאים, אצל כל אחד לפי עניינו ולפי הסגנון שלו.

אצל הרבי ראינו התקרבות ו’ירידה’ לחסידים באופן מופלא ביותר. למשל, יש ברשימות ובשיחות תיאורים של סדר עבודת היום של הרבי הרש”ב נ”ע בערב יום הכיפורים, ורוב ועיקר היום היה לעצמו. ואילו אצל הרבי ראינו שדווקא ביום המיוחד הזה ירד, כביכול, והתקרב לקהל בצורה מופלאה ובמשך שעות ארוכות עמד ונתן לכל אחד לקח (פרוסת עוגה) וברכת שנה טובה ומתוקה. והרי מובן שהרבי היה יכול לנצל את השעות האלה לכל מיני דברים נעלים לעצמו, ובכל זאת בחר ל’רדת למטה’ ולפעול ולקרב ולהשפיע.

ובעניין זה שמעתי דבר מדהים מידידי וחברי הרה”ח מנחם מענדל גרונר שי’ (משגיח ראשי בישיבה) בשם אביו המזכיר הרה”ח הרב יודה לייב גרונר ע”ה:

לקראת חודש תשרי באחת השנים (כמדומה תשמ”ב) הרבי הודיע וביקש, תוך התנצלות, שבימי חודש תשרי לא יכתבו פתקי שאלות כי אין הזמן כעת מתאים לענות.

למעשה, באותו חודש תשרי הרבי הרבה לענות תשובות, יותר מהרגיל, עד כדי כך שאפילו בערב יום הכיפורים, לאחר המשך חלוקת הלקח, אחרי השיחה שאחרי תפילת מנחה, בזמן הקצר שנשאר עד סוף היום ותחילת תפילת ‘כל נדרי’, הזמן של סעודה המפסקת, ענה הרבי על פתקים נוספים, וזה היה דבר לא רגיל כלל.

וכך ראו אצל הרבי בתחומים רבים נוספים – הרבי שלח שלוחים עבור יהודים בכל קצווי תבל, שגם בזה נתן את עצמו לטובת הדור באופן שלא מצינו בדורות הקודמים, וגם בגילוי החסידות, דיבר וגילה ועורר על נושאים ‘עצמיים’ ועל עבודה עם עצם הנשמה, ובהדגשה בשנים האחרונות, הרבה יותר מאשר בדורות קודמים.

מצד אחד, ברור שהרבי מכיר בשפלות הדור, וגם כל אחד לעצמו לא אמור להשלות את עצמו שהוא שייך לעניינים שלמעלה מההשגות שלו ולא שייכים במצבו. מצד שני, כשיש התחברות אמיתית לרבי, והתבטלות אמיתית, עצם הנשמה מתעוררת ומקבלים את השפעות של הרבי שיורד ומתקרב ונותן את עצמו לחסידים. וכפי שמבואר במאמר החסידות על פרשת השבוע זאת חוקת התורה שהעצם של משה רבינו נמצא היכן שבני ישראל נמצאים.

כ”ח שנים לג’ תמוז – ההשפעה של הרבי נמשכת בכל התוקף

 

ואת כל זה אפשר לחוש ולהרגיש וליישם גם כ”ח (28) שנים אחרי ג תמוז?

קשה להבין ולהסביר את זה, אבל הרי אנו רואים, למרות שזה בהחלט לא מובן מאליו, שהשפעה של הרבי נמשכת בכל התוקף, ולא רק אנחנו שזכינו לראות ולשמוע וכו’, מקושרים לרבי, אלא גם הדור החדש שלא ראה ולא שמע, מחוברים ומקושרים בצורה נפלאה וחיים עם הרבי בחיי היום יום שלהם, וביתר שאת.

זה בוודאי לא המצב הרצוי, אבל כשם שהנשמה יורדת למטה ממקום עליון ביותר לעולם הזה השפל והנמוך ביותר, כי זו הכוונה העליונה, ובוודאי הירידה גדולה מאוד, אבל מתוך הירידה הזו באים לידי מילוי הכוונה של נתאווה הקב”ה שתהיה לו דירה בתחתונים. כך גם המצב הזה הוא בוודאי ירידה גדולה מאוד, זה מצב לא רצוי ולא מקובל, מעולם לא עלה על הדעת שכך יהיה וגם עכשיו לא יעלה על הדעת שכך זה יימשך, אבל וודאי שזה על פי הכוונה העליונה, שאם לא כן לא הייתה מציאות כזו. ובודאי גם במצב הזה, ישנה מלוא האפשרות לתת ביטוי לקשר העצמי עם הרבי, וכפי שרואים בפועל, ובמיוחד אצל הדור הצעיר, ביטול וחיבור וחיים עם הרבי באופן שבעבר לא מצינו לו אח ורע.

ואין הכוונה להתכחש למציאות שאנחנו חיים בתקופה של העלם והסתר. אין ספק שזו תקופה של ניסיונות רבים. זמן שבו אור וחושך משמשים בערבוביה וצריך חיזוק רב שלא יחשבו שנשתנו העיתים ושלא נשמע מבחורים ואברכים דעות והשקפות שבעבר ידעו שהן מופרכות לגמרי! שיהיה לכל אחד ואחד היחס הנכון לצביון של בית חסידי ולחינוך חסידי טהור, שכל אלה הם יסודות חשובים מאוד.

לכן החיבור לרבי בהחלט כולל הכרה ברורה וזהירות רבה שלא יחולו שינויים ביסודות הללו, חס ושלום, ושלא תהיה שום סטייה חס ושלום, מכל הדעות וההשקפות שהרבי לימד והחדיר, דבר שאפשר על ידי ששקועים בשיחות ובמאמרים של הרבי ומתאמצים ‘שלא לאבד את הנקודה’. כך נזרז את קיום משאלותינו שבמהרה נחזור לראות את הרבי בעינינו.

לסיום, אלו דברים מעשיים נדרשים כדי להיות מקושרים לרבי, החל מהנחיות לגבי נסיעה לרבי, כתיבה וכדומה?

צריך לזכור שהחיבור לרבי הוא חיבור נפשי פנימי ולא עניין טכני. יש חוגים וקהילות שמתנהלים לפי תקנון קהילה, והשייכות לקהילה שלהם תלויה בשמירה על התקנון. זו הנהגה שמתאימה לשייכות שהיא בעיקר טכנית ומעשית, אבל כאן מדובר על חיבור נפשי ולכן אין מקום לתחום זה לשורה של הנחיות מעשיות. ועל דרך האמרה שאצל חסידים לא שמים על עמוד התפילה שלט ‘דע לפי מי אתה עומד’, כי מקומה של ההכרה הזו הוא בנפש, בלב.

כך גם לגבי נסיעה וכתיבה לרבי. אלו הם בחלט דברים מרכזיים בהתקשרות, אבל למעט אם מדובר בילדים ונערים צעירים או במתקרבים בראשית דרכם שצריכים הדרכה בסיסית, אין טעם לקבוע בכך כללים ו’הלכות’, צריכים להיות מחבורים לרבי זו הנקודה! ממילא גם נוסעים וגם כותבים.

כמה, מתי ואיך? כל אחד לפי עניינו. כך אני עונה גם לתלמידים בישיבה ששואלים שאלות כמו האם להיות בשבת קודש באוהל או ב-770. התשובה היא תלוי בהרגש, כי העיקר הוא להיות אצל הרבי ולהתחבר עם הרבי, ואם זה יהיה בד’ אמות של 770 או בד’ אמות של האוהל זה לא העיקר.

אותו הדבר גם לגבי אופן הכתיבה לרבי. מי שנוהג לכתוב ולשלוח את המכתב לאוהל מה טוב, מי שנוהג להניח את המכתב בין דפי אגרות הקודש או שיחה ולחפש רמז למענה – גם טוב. לא צריך לשלול את זה, אם זה נעשה מתוך חיבור אמיתי ופנימי לרבי (אלא שכמובן אם לא מוצאים קשר ישיר לשאלה, אין טעם להמציא קשר כזה בפלפולים שונים וכדומה) והעיקר שנהיה מחוברים ומקושרים לרבי בכל ליבנו ובכל נפשנו ונזכה להתראות עם הרבי בקרוב ממש.

(באדיבות מגזין כפר חב”ד גיליון מספר 1965)