החסידות בפרטיקה של ימינו
טעימה איכותית מהתוועדות בישיבה חג הגאולה י”ט כסלו ראש השנה לחסידות, עם הרב זושא אלפרוביץ – משפיע ראשי בישיבה.
האם אכן הדרך של חסידות חב”ד היא להכיל את כל אחד ולהתלבש בשפתו והנהגתו? כיצד להצליח במימוש החלטות טובות בשטח. השילוב בין התוקף הנדרש להכלה ראויה. הפתרון של האדמו”ר הזקן לקושיות הרבות. מתי נכון להתפלפל ולהוכיח את האמת ומתי פשוט צריך להתרומם מעל הכל? וגם מהו סוד החוש השישי שניחן חסיד דווקא?
“צריך להיות שלום בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית. שידברו ביניהם. שהנפש האלוקית תדבר עם הנפש הבהמית ותרד לעולם שלה, תנסה להשפיע עליה בעולמה היא”
להכיר את עצמו ולא סתם ‘לעוף בשמים’… להתבונן ולדעת איך אני הולך להוריד את המאמר חסידות הזה, את הפרק תניא הזה, את העניין הזה בחסידות שעליו אני חושב כעת בתפילה, את ה’התעוררות’ שלי בהתוועדות.
חלק א’
לדבר בשפה הנכונה
“אור וחיות נפשנו ניתן לנו“. הרבי מסביר בליקוטי שיחות (חלק ב) את שתי הלשונות “אור נפשנו ניתן לנו” ו”חיות נפשנו ניתן לנו”. ידוע מה שחסידות מסבירה לגבי ההבדל בין אור לחיות.
“אור” זה דבר שבא מלמעלה אבל הוא לא מתאחד עם האדם או עם הדבר שהאור מאיר עליו. הוא אמנם מאיר אותו אבל הוא לא מתאחד איתו. ובחסידות יש את שני העניינים, יש קודם כל את העניין של אור, שחסידות זה גילוי האור. אמנם גם תורת הבעל שם טוב הוא גילוי אור, אבל תורת הבעש”ט הוא באופן כזה שאנחנו עדיין לא יודעים מה זה אור. זה אור סתום, אור שמתגלה בדרך אמונה, בדרך של אותות ומופתים. מה שאין כן חסידות, כאשר לומדים חסידות אז האור האלוקי מתגלה, בתורת חסידות חב”ד.
“חיות” פירושו שהאור האלוקי מתאחד איתנו. ובזה גופא, יש כמה שלבים בזה וכמה עניינים. אבל באופן כללי הנקודה היא ככה: שכשלומדים חסידות, אז כידוע שיש לנו שני חלקי הנפש, יש לנו נפש אלוקית ויש לנו נפש הבהמית. הפעולה של חסידות עלינו היא בשני מישורים. דבר ראשון חסידות מעוררת בנו את הנפש אלוקית שבנו, שגם היא נמצאת בהעלם והסתר של הנפש הבהמית והגוף, וע”י לימוד החסידות הנפש האלוקית מתעוררת ובאה לידי גילוי ופועלת באדם. זה לגבי הנפש האלקית, אבל יש לנו גם נפש הבהמית.גם כשנפש האלוקית מתעוררת, אין זה אומר שנפש הבהמית שלי קיבלה את העניין ותתחיל לבצע תזוזה ממקומה בגלל הנפש האלקית שבי.
לדוגמא, ניקח משל מאחד שיושב בפארבריינגען (התוועדות חסידית), והוא מתעורר בנפשו. אז הפארבריינגען עורר אותו, אמנם מה קרה חצי שעה אחרי הפארבריינגען? הוא חוזר לסורו… אמנם הוא היה בהתעוררות בזמן הפארבריינגען וההתעוררות הזאת לא היתה שקרית, הוא באמת התעורר, אבל מי התעורר? החלק האלקי שבו, החלק הרוחני שבו, יש לכל יהודי חלק רוחני, החלק הרוחני שבי התעורר.
אבל ברגע שעברתי את הפארבריינגען אז החלק הגשמי התעורר שוב, והחלק הרוחני שוב נופל.
אמנם יש מה שחסידות מבקשת מאתנו שנשפיע גם על נפש הבהמית:
יש לשון המופיע במאמר של הפרידיקער הרבי (הרבי הקודם – הריי”צ) בפרשת בראשית תרפ”ו, ש’בהשגחה פרטית’ ראיתי אותו לא מזמן, ושם הוא כותב ביטוי מאוד מעניין. שיש לפעמים שבשעת התפילה, הנפש הבהמית יודעת לרצות, את מה שהנפש האלקית רוצה. אבל לא זה התכלית. כי זה עדיין מה שנפש הבהמית מושפעת מנפש האלקית, היות שיש בו נפש אלקית אז הנפש הבהמית מושפעת.
ושם הוא אומר במאמר, שצריך להוריד את לימוד החסידות ואת התפילה לעולמה של נפש הבהמית, לעולם העשייה. והוא נותן דוגמא לדבר, נאמר כך: יכול להיות יהודי שלומד חסידות ומתפלל באריכות, אבל אין לזה השפעה על הנהגתו בפועל אח”כ ביראת שמים. הוא נותן שם הרבה עניינים של דוגמאות, (כדאי שכל אחד יסתכל שם או מי שרוצה בכל אופן), דוגמאות של יראת שמים, שיכול להיות שגם יהודי שלומד חסידות ומאריך בתפילה, אבל העניין הזה לא יורד אל הנהגתו בפועל באותם דברים שהוא מונה שם במאמר.
והוא מסביר למה, כי כאשר הוא התבונן בעניינים האלוקיים אז הוא לא חשב בשעת מעשה שהוא צריך לשנות את העשייה שלו. הוא חשב על העניין, והעניין מתקבל אצלו, אבל על זה הוא קורא שם במאמר – ‘הנפש הבהמית כפי שהיא יודעת שנפש האלקית רוצה, והיא מוכנה לקבל את הנפש האלוקית’. אבל הוא לא ירד לעולמה של הנפש הבהמית.
כדי שהאדם יוכל להשפיע על עצמו אז הוא צריך לדבר עם הנפש הבהמית. צריך לרדת לעולם העשיה, צריך לרדת לעולם הפרקטיקה ולחשוב בצורה פרקטית מה אני הולך לעשות אחרי התפילה ואיך אני מגיב ואיך אני מתנהג ומה מוריד אותי, מה מקרב אותי לעניינים אלו, ואני צריך לחשוב איך אני מסוגל להשתמש עם החסידות שלמדתי, עם התפילה שהתפללתי, שזה ישפיע עליי אחרי התפילה.
ואם כן מה שחסידות פועלת זה בשני מישורים, כלליים. מצד אחד חסידות מעוררת בנו את “האור”, והאור של חסידות נתפס יותר על ידי הנפש האלקית שהיא מאירה אותנו, במוח, בלב. לאחר שהנפש האלקית מתעוררת, אז הנפש הבהמית זזה ממקומה כתוצאה מכך, כי הנפש האלוקית יש לה תוקף.
אבל יש את העניין של “חיות“, שחסידות מבקשת שההשפעה של חסידות תתאחד אתנו. שלא רק תשפיע עלינו מלמעלה למטה ע”י הנפש האלקית, אלא שנשתדל כל אחד ואחד מאיתנו לדבר עם עצמו.
מה הכוונה לדבר עם עצמו? כמו שאתה מצפה שמישהו אחר ידבר איתך. לפעמים מישהו מדבר איתך ואתה עונה לו: אתה אומר דברים טובים, אתה אומר דברים נכונים, אבל אתה לא מדבר איתי. תרד אליי, תרד לעולמי, תרד לבעיות שלי. תתייחס למה שלי כואב. אני גם כן יודע שזה נכון כל מה שאתה אומר, אבל קשה לי מצד כך וכך טעמים.
ועל דרך זה צריך כל אחד ואחד מאיתנו לשוחח עם עצמו, בדוגמת ‘משפיע’ ו’מקבל’. תרד לעצמך, תרד לקושי שיש לך, אתה לומד מאמר חסידות, אתה לומד פרק תניא, תיקח את זה לעצמך. תגיד לעצמך, הנה לי הפרק תניא שאומר כך וכך, ולאידך גיסא אני מכיר את עצמי, שאני כזה וכזה, איך מחברים, איך עושים “שלום“?
“פדה בשלום נפשי” (כהלשון במאמר) – שיהיה שלום בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית, שזה אחת מההדגשות של חסידות וההדגשות של י”ט כסלו, שצריך להיות שלום בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית. שידברו ביניהם. שהנפש האלוקית תדבר עם הנפש הבהמית ותרד לעולם שלה, תנסה להשפיע עליו בעולמו הוא.
אבל אתה לא צריך לחכות שמישהו אחר ישפיע עליך, תהיה אתה המשפיע! שהנפש האלוקית שלך תשפיע על הנפש הבהמית. תתלבש בבעיות שיש לך, ולכל אחד מאיתנו יש בעיות, חסידות לא מתעלמת מהבעיות, אבל חסידות רוצה שכל אחד יהיה המשפיע, שכל אחד יעשה את זה בעצמו. כאשר אנחנו לומדים חסידות, אז יש בכוחנו לקחת את המאמר חסידות ולהכניס אותו לנפש שלנו. לחבר ע”י המאמר חסידות, לעורר את הנפש האלקית וע”י זה להשפיע גם על הנפש הבהמית.
זה הכוונה “אור וחיות נפשנו ניתן לנו”. שחסידות מצד אחד זה אור, זה מגלה אור חדש, אור נעלה. אור נעלה מכל הברואים, מכל הטבע, מכל סדר ההשתלשלות, יהודי שלומד חסידות הוא מתעורר.
מצד שני, זה לא מספיק להתעורר בדרך אור, בדרך גילוי, אלא צריך להוריד את הדברים. וכפי שמשמע מהמאמר שמה, גם בשעת מעשה וגם בשעת ההתבוננות בתפילה צריך לחשוב, כפי שידוע הלשון ש”האדם צריך שעיניו יהיו למטה וליבו למעלה”, שבשעת מעשה, מצד אחד יהודי שמתפלל צריך להיות קשור למעלה, ומצד שני צריך להיות קשור למטה, להכיר את עצמו ולא סתם ‘לעוף בשמים’…
להתבונן ולדעת איך אני הולך להוריד את המאמר חסידות הזה, את הפרק תניא הזה, את העניין הזה בחסידות שעליו אני חושב כעת בתפילה, את ההתעוררות שלי בפארבריינגען.
אז בשעה שאני מתעורר בפארבריינגען אני גם צריך לחשוב מה יהיה לאחרי הפארבריינגען. מה יהיה מחר. מחר זה יום רביעי, אחר כך בא יום חמישי.. ולא מספיק שאני מתעורר בראש השנה לחסידות, בי”ט כסלו, מאי קא משמע לן, (מה החידוש) ודאי! אנחנו יהודים, כשיושבים ומתוועדים אז מתעוררים! זה לא חידוש גדול…
מי שלא מתעורר בכלל, גם בי”ט כסלו, זה מראה שהוא מאוד מאוד רחוק. כל מי ששייך למשהו, אמור להתעורר משהו בפארבריינגען של י”ט כסלו. החכמה היא, לקחת את אותה ההתעוררות ולהמשיכה למטה לאחר י”ט כסלו, להמשיכה לימים רגילים שיבואו אחר כך, והם יבואו! אני יודע מראש שהם יבואו, ואני יודע מראש מה אני הולך לחוש באותם ימים, ומה מכאיב לי באותם ימים ומה מטריד אותי באותם ימים, ועל זה אני צריך לחשוב בשעת הפארבריינגען, באותו זמן שאני מנגן ניגון ואני מתעורר, ומתעוררים בי עניינים השייכים לנפש האלוקית, אז אני גם עכשיו צריך להתלבש באופן של “חיות נפשנו” שזה יחיה את הגוף שלי, שזה יחיה את הנפש הבהמית שלי, שזה יחיה את עולם העשייה שלי, שהפרקטיקה שלי – ש’הבפועל ממש’, הולך להשתנות. כי אני התלבשתי בו, ואני חשבתי עליו ואני רוצה לשנות אותו, ובכוחי לשנות אותו! לא שאני סומך על כך שבדרך ממילא ומעצמו, כתוצאה מכך שאני התפללתי, כתוצאה מכך שאני למדתי חסידות, כתוצאה מכך שהתוועדתי, אז ממילא הכל יהיה בסדר… לא, זה לא הסדר!
הסדר של חב”ד הוא שצריך להיות עניין של “התלבשות”, התלבשות המשפיע במקבל והתלבשות הנפש האלקית בנפש הבהמית, אנחנו צריכים להכיר את עצמנו, לדעת את הקושי שלנו, חסידות לא מתעלמת מזה. אבל לאידך גיסא (מצד שני) חסידות מתלבשת בדרך הארוכה, בדרך של הסברה, שהאור של חסידות יאיר וישפיע ויגיע ויתלבש גם בנפש הבהמית.
זה הקשר לי”ט כסלו. וזה הכוונה שחסידות היא פרקטית, כאשר מקשרים את הגילוי של חסידות לחיים הפרקטיים של פועל ממש, של חיי היום יום. לכן הלשון הוא תמיד שהעניין של חסידות הוא לקשר את הלמעלה מהסדר עם הסדר, את הבלי גבול עם הגבול, לקשר את הנפש בגוף, שהחסיד צריך לבוא לידי ביטוי דווקא בעניינים של פועל ממש, דווקא בעניינים של סדר, דווקא בעניינים של הנהגה יום-יומית.
לא מבקשים מאיתנו לחיות מעל העננים אלא מבקשים מאיתנו לחיות כאן למטה. כל אחד ואחד מאיתנו לפי מה שהוא, אבל לפי מה שאני, לחיות עם החיים של חסידות. וזה העניין של י”ט כסלו.
לחיים לחיים!
חלק ב’
האם חסידות נועדה להכיל אותנו?
בעולם של היום יש מה שנקרא “הכלה“. ‘אתה צריך להכיל אותי‘. העולם של היום הוא כלי להכיל את הכל. כל שגעון, כל עיוות, כל שטות, כל שכל עקום, דעה עקומה, ככל שתהיה יותר עקומה – אז חייבים “להכיל“.
בקדושה, העניין של הכלה זה מה שדיברנו קודם, שצריך להתלבש בנפש הבהמית, וצריך שההשפעה של הנפש האלוקית תתקבל “באופן המתקבל”, דהיינו שיהיה מובן אצל הזולת בשפה שלו.
אמנם צריך לדעת: שהפעולה של חסידות היא בשני מישורים. יבוא מישהו ויגיד, מה הדרך של חסידות חב”ד? דרך של חסידות חב”ד זה בדרך של התלבשות! זה נכון, אבל זה לא נכון. זה נכון בצד הזה של חסידות, אבל יש לחסידות עוד צד. יש לחסידות צד, מה ש”תניא” הוא מלשון “איתן“. ומהו לשון איתן? אלט, הארט און שטארק – ישן, קשה וחזק. שתניא מגלה את ה’איתן’ שבנשמה. חסידות מגלה את העצם שבנשמה, את פנימיות הנשמה. מה שלומדים בחסידות, שהנפש האלקית צריכה להתלבש בנפש הבהמית, זה עניין בעצם הפוך – שזה לא בא כל כך בתוקף. כלומר, מתלבשים, מדברים עם הנפש הבהמית, בתור משפיע ומקבל (בשפה שלה).
אבל יש צד של חסידות שחסידות מעוררת את החלק שלמעלה מטעם ודעת, של מי שלומד חסידות. חסידות מעוררת את הנפש האלקית באופן כזה שמי לא לומד חסידות אז הנפש האלקית שבו לא מתגלה כך. ולא רק שחסידות מעוררת את החלק המדוד ומוגבל של הנפש האלקית, את השכל של הנפש האלקית, שמי שלא לומד חסידות אין לו את השכל הזה, אין לו את הידיעות האלו, ובמילא אין לו אפשרות לעבוד את ה’ באהבה ויראה כפי שהם באים מצד השכל של חסידות. אלא חסידות מעוררת את ה’למעלה מטעם ודעת’, את עומק הנשמה, את פנימיות הנשמה, את התוקף שבנשמה. חסידות מעוררת את ה’למעלה מטעם ודעת’ בהנחה שכלית, שלא באים לידי הבנה והשגה. אלא כתוצאה מכך שלומדים חסידות בהבנה והשגה עם דוגמאות ומשלים, מתעוררות ההנחות הפשוטות של חסיד. הנחה פשוטה הכוונה היא – כשם שבגשמיות יש לכל אחד מאיתנו הנחה פשוטה, כי ככה אני רגיל, בלי שאני מבין, בלי למה, בלי מדוע, אני לא צריך להבין כל דבר, כי יש דברים שהם הנחה פשוטה, “הנחות העולם” מה שנקרא. אבל לאו דוקא הנחות העולם אלא הנחות פשוטות, מה שאצל האדם מונח בפשטות שהוא הולך לעשות כך וכך, את זה הוא רוצה, את זה הוא לא רוצה, את זה הוא מעריך, את זה הוא לא מעריך.. לאו דוקא שזה יורד אצלו בהבנה והשגה, שהוא מבין את כל העניין, אלא שהעניין מונח אצלו בהנחה פשוטה.
ככה צריך להיות שהעניינים של תורה ומצוות, העניינים של אלקות, העניין של הקב”ה, לא רק שיתגלו אצלו בהבנה והשגה, אלא שזה יתגלה בהנחה פשוטה ש”אזוי איז דער עניין”, (ככה ולא אחרת) כך מונח אצלי. חסיד שלומד חסידות, אמור להגיע ומגיע ומתעורר אצלו אותם חלקי הנשמה שהם למעלה מטעם ודעת, שהם למעלה מהבנה והשגה, שהוא מקבל את העניין של תורה ומצוות ומונח אצלו מה נכון ומה לא נכון, מה טוב ומה לא טוב, מה רוצה הקב”ה, מה לא רוצה הקב”ה. וככה אפשר להתפלפל על כל דבר, מי אומר שזה ככה, מי אומר שזה.. אולי זה אחרת. אתה אומר סברא כזאת, אז אפשר לומר בצורה הפוכה.. אך כל זה בעולם של סברות, כל זה בעולם של טעם ודעת, בעולם של בינה. ברגע שמגיע לחכמה שבנפש, אז שם לא נוגע הטעם ודעת שבדבר, כפי שהפרידיקער רבי (הרבי הקודם – הריי”צ) מתאר בשיחות שלו שאדמו”ר הזקן פעם הגיע לעיר של המתנגדים, והזמינו אותו לדבר שם ולומר פלפול באיזשהו עניין שהיה אמור לתרץ הרבה קושיות של הגאונים, שהציגו לפניו קושיות והיה אמור לדרוש בעניין. אדמו”ר הזקן עלה על הבימה, ובמקום להגיד פלפול, אז הוא ניגן ניגון. כאשר הוא ניגן את הניגון אז הקושיות שהיו לגאונים נפלו.. הקושיות תורצו מאליהן!
אדמו”ר הזקן הפסיק לנגן וירד מהבימה ורדפו אחריו עשרות אברכים!! לא בגלל שהוא הסביר להם משהו, לא בנגלה, ולא בחסידות, אלא הוא ניגן ניגון. ומי רדף אחריו? אלו לא היו בעלי רגש, אלא היו גאונים, למדנים, בעלי שכל. אדמו”ר הזקן בניגון שהוא ניגן, עורר אצלם את פנימיות הנשמה, והם נדבקו בו והם רדפו אחריו, הם ראו בו את אור האמת. מה הפשט שהקושיות ירדו? או שהקושיות תורצו, או שהקושיות כבר לא הפריעו להם! אבל בכל אופן הוא ‘לקח אותם’ ע”י גילוי האור האלקי. כשיהודי לומד חסידות, אז מעבר לזה שהוא מבין את מה שהוא למד, חסידות מצליחה לעורר בנו את אותו חלק שבנשמה שלמעלה מטעם ודעת. את התוקף שבנשמה.
בחלק של הנשמה ידוע שזה העניין של “חיה”, (אחד מחמשת חלקי הנשמה) “חיה ויחידה”, חיה, בכללות זה עניין של חכמה, או רצון, ששניהם הם למעלה מטעם ודעת, או בדרך הנחה או בדרך תוקף, על כל פנים התוקף שבנשמה שמתעוררת ע”י לימוד החסידות, והתוקף הזה בא לידי ביטוי שזה “ככה ולא אחרת” או שמונח אצלי ככה ולא אחרת, או שאני חושב ככה ולא אחרת, או שאני מחליט ככה ולא אחרת, או שאני רוצה ככה ולא אחרת, ואני עומד על זה בתוקף.
כך שאם מישהו יבוא ויגיד שחסידות זה הכלה בלבד, אז זה לא מדויק. יש לחסידות את הצד של ההכלה, שחסידות מתלבשת בכוחות הנפש שחסידות רוצה שהגילויים שלמעלה מהבנה והשגה-תורת הבעש”ט יבואו דוקא בהבנה והשגה וע”י הבנה והשגה ישפיע על המידות וכו’ וכו’ וגם על הנפש הבהמית. זה צד אחד של חסידות.
אבל לאידך גיסא, חסידות מעוררת גם לא פחות מזה ואולי אפילו עוד יותר את הצדדים שבנשמה שהם למעלה מטעם ודעת, שמי שלא לומד חסידות לגמרי לא שייך לזה. אין לו את אותו תוקף שבנפש, אין לו את אותם הנחות שבנפש, הוא לא שייך לזה, הוא לא מבין בזה, הוא לא מריח מה בא מהיצר הרע, מה בא מהנפש הבהמית. לחסיד יש את הפקחות הטבעית שהרביים הורישו לנו ע”י לימוד החסידות.
מה הפשט “פיקח”, פיקח הוא לא מי שמתפלפל להבין בהיגיון את כל מה שאתה אומר ולהוכיח שאתה לא בסדר. אלא הפיקח חש בחוש הפיקחות שלו שמשהו כאן לא ‘חלק’. שמשהו כאן לא מריח טוב. משהו כאן לא טוב. לא כל דבר צריכים להבין ולא כל דבר צריכים להסביר, ולא לכל פלפול ניתן להגיע ע”י כללי הפלפול וההיגיון להוכיח אם הדבר בא מקדושה או שהדבר לא בא מקדושה.
אבל לחסיד יש את היכולת להריח, שיהיה מונח אצלו, מה בא מצד ימין ומה בא מצד שמאל וכמו שכתוב ב’היום יום’ “ווער ער דער זאגער” מי אומר את הדעה הזו, אם הדעה הזו באה מנפש האלקית, שלפעמים הנפש הבהמית כמו שכתוב בהיום יום, מתלבשת באיצטלא דחסידות, באיצטלא דנפש האלקית, והוא נראה כמו ממש כמו יהודי חרדי-חסידי, כמו שהפרידקער רבי (הרבי הקודם הריי”צ) אומר שעד אז הוא ידע שיכול להיות א פרומע נפש הבהמית (נפש בהמית דתי), אבל שיכול להיות נפש הבהמית שיתלבש גם בחסידות? את זה הוא לא ידע. ועל זה בא הפתגם הידוע שאומר שעשיו הרשע, היה לבוש עם כל “השמונה בגדים של כהן הגדול, ובכל זאת היה עשיו הרשע!! יכול להיות א גוטער איד עם כל הפיינע לבושים – [אני מקווה שאין כאן גוטע אידן ושאף אחד לא נפגע בשביל הגוטע אידן], אבל זה לא נוגע לגוטע אידן, כל יהודי כזה הוא גוטער איד – יכול להיות א גוטער איד אבל מי ששולט בו זה הנפש הבהמית! הנפש הבהמית מוצאת דרך להתלבש, כאן הוא מתלבש בטוב וחסד, כאן הוא מתלבש בהכלה, כאן הוא מתלבש בדרכי נועם, וכאן הוא מתלבש בחסידישקייט, וב’התקשרות’ לרבי ובכל העניינים.
ידוע מה שהרבי מדבר במאמר “פדה בשלום” בשנת תשכ”ב, באריכות, לגבי מי שנמצא ביחידות עם הרבי וגם בהיותו ביחידות, בזה גופא חושב שם עניינים שהם לא לפי הכוונה. בכל אופן, איך שלא יהיה, צריך לדעת שי”ט כסלו הוא היום שנותן לנו אור וחיות נפשנו, שנותן לנו כוחות הן בקו של הלבשה, של הבנה והשגה, והסברה, לעצמנו ולזולת, מה שנקרא בשפה של היום ‘אורות בכלים’ – “הכלה“, שזה לכאורה עניין של נתינת מקום לשני, נתינת מקום לעצמנו, להבין, ולהכיל, וללכת כל אחד לפי ערכו, לפום מה דמשער בנפשי’, לפי מה שהוא יכול.
לאידך גיסא חסידות מעוררת את אותם חלקי הנפש שהם לגמרי לא מתחשבים. לא עם עצמנו ולא עם הזולת, תעמוד על שלך בשיא התוקף ובשיא העקשנות, בשיא העקרונות, כמו שאנחנו רואים אצל הרבי. שהרבי יש בו את שני העניינים. מצד אחד הרבי מכיל את כולם, מכיל את כולנו, ויורד אל כולם וכו’ וכו’, מצד שני יש עניינים שהרבי מעולם לא יוותר על זה, ובשיא החריפות ובשיא הפשטות ובשיא התוקף, בתכלית.
וככה נדרש מכל חסיד: חסיד צריך להכיל בעצמו את שתי הקצוות האלו. מצד אחד במקום שצריך להיות ככה, אתה צריך לרדת, אתה צריך להתחשב, אתה צריך לקבל, וכו’ וכו’, מצד שני באותם עניינים שהרצון העליון הוא שאתה תעמוד על שלך אין עולם ואין אף אחד. ואתה לא צריך לחשוב על אף אחד ותעשה את מה שאתה צריך לעשות, ואין אף אחד, רק הקב”ה ואתה!
לחיים לחיים!
