במכתב מיוחד לכבוד י”ט כסלו, ראש השנה לחסידות וחג הגאולה של האדמו”ר הזקן, מסיים הרבי הרש”ב: “והשי”ת אב הרחמים ירחם עלינו ויחיינו בדרך הטובה והישרה ישר יחזו פנימו כו'”.
הרב זושא אלפרוביץ משפיע ראשי בישיבה, מסביר את המילים האחרונות במכתב, ומגלה כיצד במצבים לא פשוטים כמו של ימינו, המלאים בנסיונות, נוכל להתגבר ולצלוח את המכשולים.
יש צורך להישיר מבט כביכול אל הקב”ה ולחשוב איך היינו מגיבים מול המבט הטהור של הרבי.
- מי אמר לר’ מענדל פוטרפס : תסתכל לי בעיניים יש גבול למסירות נפש!
- מה הגיב ר’ מענדל על כך?
- מה ניתן לקחת איתנו אפילו למספר רגעים במשך היום?
- כיצד נוכל להפנים את היות הקב”ה משגיח עלי בכל רגע?
- וגם מה היה בסוף עם ר’ מענדל?טעימה מהתוועדות י”ט כסלו בישיבה עם הרב זושא אלפרוביץ – משפיע ראשי.
תמליל מלא של הדברים :
במכתב מיוחד לכבוד י”ט כסלו, ראש השנה לחסידות וחג הגאולה של האדמו”ר הזקן, מסיים הרבי הרש”ב:” והשי”ת אב הרחמים ירחם עלינו ויחינו בדרך הטובה והישרה ישר יחזו פנימו כו'”.
ב”ה. יום ד’ ט”ז כסלו תרס”ב לפ”ק, מאסקאוו.
בני שי’, תתאספו בי”ט כסלו הבאה עלינו לטובה, הלומדים וראשיהם ומוריהם ומשגיחיהם ותשמחו בשמחת החג אשר פדה בשלום נפשינו ואור וחיות נפשינו ניתן לנו, היום הזה הוא ראש השנה לדא”ח אשר הנחילנו אבותינו הק’ זצוקללה”ה נ”ע זי”ע והיא היא תורת הבעל שם טוב ז”ל.
זה היום תחילת מעשיך שלימות כוונה האמיתית בבריאת האדם עלי ארץ, להמשיך גילוי אור פנימיות תורתנו הקדושה אשר נמשך ביום הזה בבחינת המשכה כללית על כל השנה, ועלינו להעיר לבבינו ביום הזה בבחינת חפץ ורצון פנימי ועצמי באמיתת נקודת לבבינו שיאיר נפשינו באור פנימיות תורתו יתברך.
ממעמקים קראתיך הוי’ להמשיך בחינת עומק ופנימיות תורת הוי’ ומצוות הוי’ מבחינת פנימיות ועצמיות אור אין סוף ברוך הוא שיאר בפנימיות נפשינו אשר כל עצמותינו (ר”ל כל מציאותינו, העצם וההתפשטות כו’) יהיו אליו יתברך לבד, שתגרש מאתנו כל מדה רעה ומגונה מהמדות הטבעיים, כי אם כל עשיותינו וענינינו (הן בעבודה היינו תפילה ותורה ומצוות, והן בעניני העולם המוכרחים לקיום הגוף) יהיו בכוונה אמיתית לשם שמים אשר חפץ ה’ כו’. והשי”ת אב הרחמים ירחם עלינו ויחינו בדרך הטובה והישרה ישר יחזו פנימו כו‘”.
במכתב הנ”ל הוא מסיים במילים ישר יחזו פנימו. וגם זה דבר ששייך לכל אחד ואחד. לדעת שהקב”ה נמצא מולנו, זה לא איזה פנטזיה או סיפור רחוק מאיתנו זה משהו ממשי, לכל אחד מאיתנו צריך להיות רגע שהוא מתייצב מול הקב”ה, כשם שמתייצבים מול הצדיק – הרבי, אז מרגישים מצד אחד בושה גדולה, ומצד שני אם מסתכלים ברבי בעיניים הקדושות שלו ונותנים לרבי להסתכל עלינו, זה הולך ביחד, זה העניין של ישר יחזו פנימו, אותו דבר צריך להיות לגבי הקב”ה שיהודי צריך להיות, קשור להקב”ה ולדעת שהוא עומד מולו!
הרה”ח מענדל פוטרפס סיפר שכאשר הוא רצה לעזוב את רוסיה כאשר התעסק בבריחה הגדולה באותם שנים ונוצרה הזדמנות מיוחדת לצאת, ר’ מענדל היה מגדולי העסקנים, וכאשר הוא רצה בעצמו לעזוב ביחד עם משפחתו, הוא פגש את החסיד יונה פלאטבר שהיה מגדולי החסידים, ר’ מענדל אמר לו את השיקול שלו האם לצאת מרוסיה או להמשיך למסור את הנפש ולעזור ברוסיה עם כל הסיכון הרב שבדבר.
ר’ יונה אמר לו: ר’ מענדל תסתכל לי בעינייים, יש גבול למסירות נפש! ובכל זאת ר’ מענדל נשאר ברוסיה, והסוף ידוע שהוא נתפס ונאסר למשך שנים רבות בבית סוהר של פושעים עם כל הסכנה שבדבר!
גם האומר וגם המקבל (ר’ מענדל ור’ יונה) שניהם היו חסידים גדולים, לא כל אחד יכול להגיד דבר כזה לשני, ולא כל אחד יכול לקבל כזה מסר מהשני, אני מתכוון לביטוי תסתכל לי בעיניים (שאמר ר’ יונה). יש עניין של ישר יחזו פנימו, לפעמים כל אחד מאיתנו עומד מול הקב”ה, וצריך לשאול את עצמו האם הייתי עושה את הדברים האלו שאני עושה כעת, לפני הרבי, כאשר הרבי מסתכל עלי ואני מסתכל עליו בחזרה, כל אחד מאיתנו עושה כל מיני דברים, הרבי נמצא איתי הוא מסתכל עלי, הקב”ה נמצא איתי הוא מסתכל עלי, ולא רק במובן שהם בוחנים אותי, זה עוד עניין, גם אם הוא לא בוחן אותי, “בוחן כליות ולב” זה עוד נקודה, הוא מסתכל עלי, האם אני נאמן, או שלא נאמן?
יש עניין של נאמנות, חסיד צריך להיות נאמן, ונאמנות פירושה, שגם כאשר העניין לא נוח לי, אף על פי כן אני נאמן לזה, כאשר יש אמון ביני לביני פלוני, ביני לבין הקב”ה, ביני לבין הרבי, יודעים איך להתנהג.
נכון לא תמיד הנאמנות הזאת היא בגלוי, ולא תמיד אנחנו מתנהגים לפי הנאמנות הזאת, אבל צריך להיות רגע ביום, שני רגעים, שלושה, חמשה, רגעים ביום, שאז הנאמנות הזאת מתגלה! אני נאמן! להקב”ה, לרבי, לתורה, אני לא עושה את הדברים, רק בשביל שיהיה לי טוב או שיגידו עלי, או מה שיחשבו עלי, אני לא עושה את זה בשביל אינטרסים, יש עניין של נאמנות ובשביל כך אני עושה את זה כי אני נאמן! וזה דבר השווה לכל נפש, כי לא מדובר בנאמנות כזאת שעושים ב-4 שעות, (הלוואי שזה היה כך), מדובר כאן להעמיד את עצמנו, בתנועה של הנאמנות הזאת, דקה ביום, שתי דקות ביום, ואולי הנאמנות הזאת תתפשט הלאה, אבל גם אם זה יהיה דקה, צריך לדעת שיש בעל הבית, לבירה זו אנחנו לא לבד!
אנחנו לא יכולים לעשות מה שרוצים, בוודאי לא מה שהנפש הבהמית מבקשת, אלא גם מה שרוצים מצד הנפש האלוקית, לא יכולים לעשות מה שרוצים, יש בעה”ב. עומדים מול הקב”ה, עומדים מול הרבי, יש משהו שמעלינו שקשור אלינו, שעומד מולנו, “אתה – לנוכח” , ושוב, זה דבר שמתאים לכולם ושווה לכל נפש, זה לא דבר שרחוק או שבאין ערוך אלינו, כל אחד יכול לחשוב על זה, וכאשר נחשוב על זה, זה יכנס אלינו וישפיע. ובוודאי זה יבוא לידי ביטוי במחשבה, דיבור ומעשה, ואפילו אם זה יבוא לידי ביטוי רק במחשבה אחת, או דיבור אחד בלבד או במעשה אחד בלבד, גם אז כל העניין היה שווה!
על אחת כמה וכמה שמן הסתם זה יבוא לידי ביטוי בהרבה יותר מפעם אחת בלבד, צריך לדעת שיש לנו קשר עם הקב”ה עם הרבי, זה לא אנחנו כאן, העולם לא מתחיל מאיתנו ולא נגמר איתנו, יש מישהו מעלינו, מישהו שהוא באין ערוך מאיתנו, אבל עומד לנוכח ממש מולנו, ומסתכל עלינו ואנחנו מסתכלים עליו, וצריך להיות קשר איתו, צריך להיות נאמנים גם בזמנים שלא נוח ולא מובן מה קורה.
(ציור ועיבוד תמונה ראשית: מלכות וקסברגר)
