לקראת יום הגדול והקדוש ג' בתמוז, בו ימלאו השנה 30 שנים להעלם וההסתר הגדול, עת הפסקנו לראות את הרבי. "החושך יכסה ארץ" ולא האמנו כי יעברו להם כבר עשרות שנים מאז! לאידך, האמונה היוקדת בדברי הרבי, רק הולכת ומתעצמת.
הרב זושא אלפרוביץ – משפיע ראשי בישיבה הגדולה בקרית גת, הואיל להעלות את הדברים על הכתב, על מנת להיות מוכנים כראוי ליום הגדול. כיצד להמשיך להאמין ולהתחזק בימים אלו ביתר שאת בהתקשרות הפנימית לרבי ולהרגיש קרוב יותר, גם ממרחק של עשרות שנים. הכתיבה, הנסיעה לרבי, ההרגשה וההכנה הראויה.
הקשר לרבי צריך להיות כמו שאדם קשור לעצמו; כל מה שהוא שלי – הוא שלי. לא בגלל הערך שלו, ולא בגלל שהוא בלי-גבול, אלא פשוט שזה שלי, ולכן אני שם.
התבקשתי לכתוב אל תלמידי הישיבות בענייני הנסיעה לרבי, הכתיבה לרבי וההבנות ליום ג' תמוז.
האמת היא, ששלושת נושאים אלו – נקודה אחת היא. לפני כמה שנים פנה אלי בחור בישיבה, וביקש אישור לנסוע לרבי לג' תמוז. על שאלתי למה רוצה לנסוע, ענה שאביו אמר לו שצריך לנסוע לג' תמוז… כן גם אפשר לכתוב לרבי, כי מישהו אמר שזה מה שצריך. כך לגבי הכנות לג׳ תמוז.
אבל צריך לטפל בנקודת הענין: ידוע מה שהרבי כותב בג׳ תמוז תש״י, שמהותו של רבי הוא היותו נשיא, "אשר הוא הוא הנשיא והראש״. רבי הוא ממוצע המחבר. במילים אחרות, רבי הוא ה״עצם" של כלל ישראל, ה״עצם" של חסידות וחסידי חב״ד.
התואר ״עצם״ שייך רק במה שפשוט ובלתי מוגדר, ולכן גם ביטויו הוא כזה. כלומר, לא השפעה פרטית, חלקית, זמנית, שטחית, או אפילו כללית – אלא זה כל הענין ומהותו. כשמדובר בהשפעת רבי על חסידים, הרי זה כל מהותו של החסיד; לא השפעה חלקית, לא השפעה נוספת, לא השפעה זמנית וחולפת, אלא זוהי כל המהות של החסיד. ולכן הקשר אל הרבי הוא נצחי ובלתי משתנה.
הרבי אומר שההבדל בין רבותינו נשיאנו נשיאי חב״ד הוא רק ב״אור״, אבל לא ב״מאור״, אי אפשר לומר "שלשלת המאור"; כי בעצם השפעתם אין הבדל בין רבי לרבי, כי השפעת הרבי היא נצחית, ונמשכת באותו אופן.
ידוע שחיות הנפש מתחלקת ל-3 בחינות כלליות; חיות פרטית, חיות כללית, חי בעצם.
חיות פרטית מוגבלת ומחולקת, ואינה מבטאת כל כך את מהות הנפש עצמה.
חיות כללית היא בלתי מוגבלת, ושייכת לכל חלקי הנפש, ולכן מבטאת את הנפש עצמה. ובכל זאת, גם היא אינה אלא רק ״ביטוי״ של הנפש, אבל לא הרגשת הנפש עצמה;
חי בעצם – שם אדם מרגיש את עצמו, וזהו עצם ענין החיות, שלמעלה מכל ביטוי ותכונה, פרטית או כללית. לכן כל מה ששייך לאדם, גם אם זה ציפורן רגלו – זה שלו, וקודם לכל ענין אחר, קטן או גדול.
כך הוא גם ביחס של חסיד לרבי. יש מי שמחובר לעניינים 'פרטיים' של הרבי, בין אם זה חלקי תורתו, בין אם זה הוראות ודרכיו הק'. אך חיבורו הוא לפרטים אלו, מצד המעלות שמצא בהם. יש מי שמחובר לכל הפרטים של הרבי, כי הוא מתחבר אל הבלי-גבול של הרבי, ולכן הוא עולה על החיבור של הראשון, אך עדיין חיבורו בא לידי ביטוי ב״קו מסויים, וב״תנועה״ מסויימת – הוא מחובר באופן בלתי מוגבל דווקא, והוא עלול לזלזל בענינים פרטיים, ואולי גם לא יהיה מסוגל להגביל את עצמו לענין פרטי, כי הוא הרי מקושר בלי גבול.
הקשר לרבי צריך להיות כמו שאדם קשור לעצמו; כל מה שהוא שלי – הוא שלי. לא בגלל הערך שלו, ולא בגלל שהוא בלי-גבול, אלא פשוט שזה שלי, ולכן אני שם.
ודאי שלרבי יש את כל המעלות הפרטיות, וראוי להתקשר אליו מכל צד ופינה, וודאי שצריכה להיות תנועה בלתי מוגבלת בקשר שבינינו לרבי, כמו הקשר בין אב לבן וכו׳ – אך כל הנ"ל זה עדיין ״ביטויים״, ואין זה עומק ההתקשרות, שענינה ־ שאיפה שאני נמצא, בין אם זה בעומק רום, או ח״ו אחרת, צריך לזכור שאנחנו עם הרבי, וזה עצמו יתן לנו את הכוח להתעלות לכיוון הטוב והנכון.
מכל הנ״ל עלינו להבין, שהרבי נמצא איתנו ב״עצם" גם היום, אלא שעלינו להכיר בכך, וכאשר חושבים ומתבוננים בזה, ממילא כותבים לרבי מזמן לזמן, ממילא יש צורך לנסוע לרבי, וממילא יום ג׳ תמוז – וכן שאר הימים הקשורים לרבי – תופסים מקום. לא נוסעים לרבי בגלל יום ההילולא, או כדי להיזכר ולצייר מה היה פעם, אלא מצד הקשר שיש לנו עם הרבי היום.
כשקולטים את זה – אזי הנסיעה נראית אחרת, והכתיבה היא אחרת, וגם היחס לג' תמוז הוא אחר. מחד, הצער והכאב והגעגוע תופסים מקום מאד, ומאידך, מחוברים לרבי בפנימיות ומתחזקים בתחושת שליחות בהמשך לג' תמוז, כי הרבי ישנו, וההבדל הוא בגילוי.
ודווקא בתקופה שלנו, נוגע ביותר להדגיש את עומק ענין הנ״ל, כי רק כך אפשר לוודא את התקשרותינו לרבי.
יהי רצון שנזכה בג' תמוז הבא להיות עם הרבי כאן למטה.
(באדיבות: מגזין "הוא בחיים")
