פרשת חיי שרה בספר בראשית (כ”ג ,א) כולה, עוסקת במאורעות שאירעו לאחר פטירת שרה אמנו: קניית מערת המכפלה כדי לקברה; נישואי יצחק לרבקה, שבה הוא מתנחם על פטירת אמו; ולבסוף מסופר על נישואי אברהם וקטורה (היא הגר) ועל תולדות ישמעאל.

לפיכך מתעוררת תמיהה רבה על שמה של הפרשה – “חיי שרה”, בדיוק ההפך מהמסופר בה. הלוא ידוע, ששמה של פרשה בתורה מדוייק בתכלית, ולכן עלינו לומר שקיים קשר עמוק בין המסופר בפרשה לבין מהותם האמיתית של “חיי שרה”.

טיבם של חיים

חיים אמיתיים הם נצחיים. הם אינם מסתיימים בשעת הפטירה, אלא מוסיפים להתקיים ובאים לידי ביטוי בצאצאיו של האדם ובמהלך החיים שנמשך אחר-כך בעולם. מבחינה זו, דווקא האירועים שלאחר הפטירה הם המעידים על טיבם של החיים, כי בכך נבחנת מהותם האמיתית של חיי האדם.

וכך אמרו חז”ל: “יעקב אבינו לא מת”, וההסבר – “מה זרעו בחיים אף הוא בחיים”. כלומר, כאשר זרעו ממשיך בדרכו ובאורחותיו, אז אנחנו יודעים ש”אף הוא בחיים”.

וכך דווקא בפרשתנו, המספרת על האירועים שלאחר פטירת שרה, אנו רואים את נצחיות חייה. אנו רואים את רבקה, הממשיכה את דרכה של שרה (ובלשון הכתוב: “ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו”, ומפרש רש”י “והרי היא שרה אמו”) וגורמת לחידוש שלושת הניסים שהיו בימיה.

יתרה מזו: כל אירועי הפרשה מלמדים, כי שיטתה של שרה היא שניצחה.

שרה ואברהם

כאן עלינו להבחין בין שרה לבין אברהם: שרה הייתה אמו של יצחק בלבד. מאז היוולדו שאפה שהשפע האלוקי יופנה רק אליו, בהיותו זה שמסמל את הקדושה. לעומתה, אברהם היה גם אביהן של אומות אחרות (ישמעאל ובני קטורה), והעניק מאשר לו לכל בניו. שרה חפצה לגרש את “בן האמה”, אך אברהם הצטער על גירושו והתפלל גם בעבור ישמעאל.

האירועים המסופרים בפרשתנו מעידים על צדקת דרכה של שרה דווקא. הפרשה נפתחת בסיפור מערת המכפלה. במקורה, הייתה המערה מקום קבורתם של אדם וחוה, הורי כל המין האנושי. והנה אנו רואים שאברהם קונה את המערה לקבורת שרה, ובפועל נקברו בה רק האבות והאימהות של עם-ישראל – כשאיפת שרה, שביקשה להפנות את השפע האלוקי רק לעבר בנה יצחק.

ההמשך – עם-ישראל

מוסיף על כך המאורע השני, שליחות אליעזר: על אליעזר, תלמידו המובהק של אברהם, נאמר ש”היה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים”. הוא גם זכה לניסים רבים. ועם זאת, כאשר ביקש שיצחק יישא את בתו, לא נענה, ואברהם השיב לו: “בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מידבק בברוך”.

גם סיום הפרשה מוכיח על כך. אומרת התורה: “ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק”, ואילו לבני הפילגשים נתן מתנות “וישלחם מעל יצחק בנו”. כך מוכיחה הפרשה כולה את צדקת דרכה של שרה אמנו, שראתה את המשכה דווקא ביצחק בנה וביקשה להעביר אליו את השפע האלוקי. לכן נקראת הפרשה חיי שרה, כי דווקא בה אנו מגלים את נצחיותם ואת צדקתם של חייה.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר “שלחן שבת”, מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך טו, עמ’ 145)